בילדותי בלעתי בצמאון את סיפורי המבוגרים על מסעותיהם בחברת ידידיהם הבדווים ברחבי הנגב ומדבר יהודה, אך גם בהתבגרותי המשכתי להיות מוקסם מיכולתם של שוכני המדבר, למצוא את דרכם בחשכה מוחלטת, כאשר אפילו מאורו של כוכב בודד אינו משמש להם כעזר.
באר -שבע ובה השוק המפורסם, היא כאבן השואבת למאות הבדווים שוכני המדבר. השוק בשלל גווניו אוסף אותם אליו באהבה, ונפרד מהם לעת ערב בנשיקה, לקול תרועות ההשכבה של עיר נרדמת.
שיירות של כלי רכב עושים את דרכם מן העיר אל רחבי המדבר, ואלה אשר ידם אינה משגת כדי רכישת רכב, חוזרים אל המאהל, צפונים צפופים בתוך בטנו של האוטובוס, המכיל אותם ושללם.
באותו ערב, עמוס היה האוטובוס יותר מאשר בשאר הימים,ריחות עשן המדורות הנודף מבגדיהם של שוכני המדבר, עטף את חלל הרכב, ובמעבר הצר שביו המושבים, מונחים היו סחורות מסחורות שונות :בדים, בגדים, ירקות ופירות באריזות קרטון ישנות, וביניהן אותם נוסעים אשר לא מצאו לעצמם מקומות ישיבה.
בינות המון הנוסעים, קשה היה להבחין מי אמיד יותר או פחות,הגברים בגלימות החג שלהם, והנשים שחלקן רבצו על קרקעית הרכב, לבושות היו בפשטות, כשהן שומרות על רכושן מכל משמר.
מידי דקות מספר נשמע צלצולו של פעמון העצירה, האוטובוס נעצר על שפת הכביש, ומספר שוכני המדבר ירדו ממנו ונעלמו בחשכה .
לעיני אותם נוסעים אשר לא הורגלו לחיי המדבר כפלא היה איכה יודעים אותם נוסעים היכן לרדת, כי הרי חשכה מוחלטת שררה מסביב, ללא שום סימן או ציון דרך, וכאשר יורדים היו, ירד ראשית הגבר,ונעלם בחשכה מבלי לחכות לאשתו שנשרכה מאחריו, לאחר שטרחה לאסוף קודם את קניותיה,וזו מיהרה אחריו כאילו על שביל מואר היטב הם צועדים
כאשר התרוקן קימעה הרכב מנוסעיו, וכל יושביו שכנו לבטח על מושבם, נרדמו רובם, אך אותו תהליך של עצירה והיעלמות, נמשך בכל תחנה בה עצר הרכב.
ואז כאשר שקט חללו של האוטובוס, ו"שוכניו" רדומים, נשמע שוב צלצולו של פעמון העצירה, ובדווי הדור לבושו כשיך נכבד, פסע הישר אל הדלת מבלי להסתכל לאחור, ירד ונעלם בחשכה, מבלי לחכות ואפילו קימעה לאשתו שטורחת היתה לאסוף את חבילותיה, על-מנת למהר בעקבותיו.
וכאשר מיהרה האשה אל דלתו האחורית של האוטובוס, נושאת בידיה בדים, בגדים, וקרטון מלא פירות וירקות, נקרע לפתע הארגז, מפאת הרטיבות שספגה קרקעיתו, וכל תכולתו נשפכה על קרקעיתו של הרכב.
בבהלה החלה האשה גורפת בידיה את הפזורה, להחזירה אל הקרטון, אשר על קרקעיתו הטילה בזריזות פיסת פלסטיק מאחת מאריזותיה, אלא שהזמן התארך, נהג האוטובוס שאבדה סבלנותו החל לצפור, האשה הנסערת אשר מיהרה לסיים את איסוף הפירות כדי להשיג את בעלה שנעלם בחשכה כמעט והחליטה לוותר ולהשאיר את הפזורה, אלא שאז לשמע צפירותיו של הנהג העצבני, התעורר אחד מן הנוסעים, ולאחר שבחן את מצבה של האשה האומללה, החליט לעשות מעשה, קם ממקומו, הוציא משקו מחבת טיגון ענקית, ובעזרתה גרף את שארית האבדה אל ארגזה של אותה אשה, וכאשר סיים, הכניס את המחבת חזרה לשקו, חזר אל מושבו,ו נרדם מיד, והאשה ירדה סוף סוף מן הרכב, ונעלמה בחשכה בעקבות בעלה, והאוטובוס המשיך בדרכו המאומצת במעלה ההר.
זכויות שמורות-יואל מצגר.
