השעון העיר אותו ברבע לשש, בדיוק כמו בכל בוקר.
גם מהקומה השלישית, מהצד שבו היה ממוקם חדר השינה שלו, ידע לזהות את משאית האשפה נוסעת לאחור לפי הצליל המיוחד של ה"רוורס". שמע את הפחים הנגררים, ואת עובדי התברואה שדיברו בקול רם. בדיוק מתחת לחדר השינה שלו. בדיוק כמו בכל בוקר.
כל בוקר, היה קופץ מהמיטה לכיוון המקלחת להתגלח, להתקלח, לקראת יום עבודה רגיל. הבוקר, הרשה לעצמו להמשיך להתחפר מתחת לשמיכות ולעצום עיניים, להקשיב לקולות הבוקר המתעורר. לקולות טפטוף הגשם על הגגון, וליללת חתול תועה. כמעט כמו בכל בוקר.
יום שיגרתי, ורגיל.
חוץ מהעובדה שהיום היה יום הולדתו.
בשנה שעברה, ענת העירה אותו עם קפה ושרה לו "יום הולדת שמח". אחר כך סחבה אותו למקלחת, ו"עזרה" לו להתקלח. התוצאה היתה שהוא משך אותה למים- מרטיב את שניהם, קולות המים הזולגים על גופם, הטביעו את קול צחוקם ההיסטרי. את שעות הבוקר המאוחרות בילו במסעדה מול הים, ובערב הלכו לרקוד.
הבוקר, לא יכל להתענג על מקלחת משותפת. הבוקר, ענת לא היתה שם כדי לשיר לו "יום הולדת שמח". הם נפרדו. ואם להיות כן עם עצמו, היא עזבה אותו. זרקה אותו בבעיטה.
בדיעבד, חשב שסטוץ חד פעמי, לא נחשב בגידה. לא כמו רומן שיכל להיות טובעני, בו אתה משקיע את כל כולך. השתלטה עליו תשוקה שלא ידע איך להסביר. טירוף, אותו לא הצליח להבין גם אחרי שטרקה את הדלת אחריה. אחר כך שאל את עצמו אם היה מתנהג אחרת אילו היה תופס את ענת עם מישהו אחר. ענת נפגעה עד עמקי נשמתה, הוא בגד בה, וידע שכל מילה אשר תישמע מפיו תהיה נדושה.
אילו לא חזרה מוקדם באותו יום בגלל שכאב לה הראש, יתכן ולא היה מספר לה על הפנטזיה המטורפת שלו. יתכן שהיה אף מפנים את זה לעצמו, סוד קטן שלו. בינו לבין עצמו. אבל, ענת חזרה בבוקר. ואחרי סטירה ומבט המום שגבל בטירוף רצחני, שכחה כלל שכאב לה הראש, צרחה עליו "או אני, או..." ופתאום קלטה שהיא בכלל לא מכירה אותו. והיה לו ברור שאין על זה מחילה, גם אם ישבע לה שרק היא, ורק אותה הוא אוהב. ביקשה – צרחה שיניח לה, שיסתלק מהדירה. שיילך...!! אז הוא הלך!!
כבר למחרת כשבא לקחת את חפציו מהדירה, העבירה לו במזוודה אחת את כל החיים שלהם יחד. ואז טרקה את הדלת מבלי שיצליח לומר מילה. וגם אילו רצה להסביר, ספק אם היה יודע איך.
התכרבל בשמיכה והשתוקק להרים אותה מעל לראש, לעצום עיניים חזק, ולשכוח את קטעי התמונות שרצו לו במוח, תוהה, למה דווקא היום עלתה ענת בזכרונו. לא מבין מדוע דווקא עכשיו עשה חשבון נפש עם עצמו. האם אהב אותה, אפילו קצת? הוא העריץ אותה, אהב את הדרך שבה הסתכלה לעולם בעיניים. אהב את התזזית שבה, את הדרך בה אחזה בחיים, רצינית וחזקה. היא עזבה לפני חצי שנה, ונדמה היה כאילו רק אתמול טרקה את הדלת בפניו. והוא כמו שמוק לא הצליח להגות את המילים "אני מצטער", שתי המילים הנדושות הללו שנאמרות מתוך כנות, ובכל זאת אינן מועילות. שוב השתרר שקט ברחוב מתחת לחדר השינה שלו. הציץ בשעון והחליט להתחיל את היום הרגיל - המיוחד - הזה. יום הולדת! גם כן יום!
אחרי המקלחת בחר לעצמו ג'ינס. הג'ינס שענת אהבה כי "זה מבליט לך את התחת, ואתה נראה בו כל כך סקסי!" וחולצה לבנה, כי "אתה נראה בה כל כך מהודר, ומיוחד..." סירק את שערו לאחור, "אתה מזכיר לי את קווין..." כששאל איזה קווין, התפוצצה מצחוק כמו ילדה. "קווין קוסטנר, קרצייה." והזליף את הבושם שאהבה להריח בכל הזדמנות כשתחבה את אפה אל צווארו. "את הבושם הזה 'תשים' רק כשאתה יוצא איתי." והוא הבטיח לה.
הבוקר הפר לראשונה את ההבטחה שלו. מצא את עצמו יושב ב'קפה' האהוב עליה, מנסה למחוק את השדים השחורים שהזכירו לו בחדות נחרצת את הסיבה שבגללה 'זרקה' אותו. הזמין קפה שחור ועוגת גבינה, תוהה אם המלצרית שהניחה את הקפה מולו זכרה אותו ואת ענת שישבו שם כמעט בכל יום שישי בצהרים. הקפה היה מריר וטוב, מהמקום בו ישב ראה את הגשם יורד על המרפסת הסגורה של ה'קפה'. "כל כך אוהבת את החורף, יש בזה משהו רומנטי." אמרה לו ענת פעם.
החבר'ה מהמשרד התקשרו לאחל לו יום הולדת שמח, ושאלו איך הוא חוגג את יום הולדתו? וכמה חבל שיורד דווקא היום גשם, ואם מתחשק לו לצאת לפאב בלילה עם כמה כוסיות שהכירו באיזו מסיבה שלא הצליח לזכור, אחרי שהתעקשו "מסיבת חנוכה, שכחת?!"
אמר שיחשוב על זה, וניתק. חוזר לקפה שלו, לעוגת הגבינה שענת אוהבת. כבר לא מנסה להבין מדוע הוא חושב עליה מהבוקר, ובצורה כל כך אינטנסיבית. נזכר איך נהגה למשוך את הכפית בין שיניה לאחר שהתענגה על כל ביס מהעוגה.
לקראת אחר הצהרים כשפסק הגשם הסתובב בשוק, שואף לתוכו את הניחוחות והצבעים. כבר התחיל להחשיך, כשצעד לכיוון מכוניתו. בפעם הראשונה היה מודע לעובדה שהוא חוזר לבית ריק, זרועותיה של ענת כבר לא יחבקו אותו, וקולה לא יקניט אותו "שוב קנית שטויות בשוק?" והוא לא יגיד לה, "חבל לך על הזמן, ענת. יש כל כך הרבה דברים בזול..." והיא לא תצחק, ותתלוש מידיו את השקיות, ותחטט בהן כמו ילדה נלהבת, "מה קנית לי?"
הוא הדליק סיגריה ושאף לתוכו את הניקוטין. "אתה חייב להפסיק לעשן, הריאות שלך בטח מפוייחות!" היתה מנדנדת, אבל עכשיו זה כבר לא עקרוני, חשב כששאף עוד מנת ניקוטין לריאותיו המתפוררות. היא כבר לא רואה אותו מעשן, ספק אם אכפת לה.
הבית היה שקט. שקט מידיי. משונה שהיום חשב על כל הפרטים שלא חשב עליהם בדרך כלל. משונה שדווקא ביום ההולדת שלו – יום רגיל ללא התפתחויות מיוחדות – נזכר בה ובכל הדברים שעשו יחד. משונה, שהשקט עטף אותו בצורה מעיקה. למרות שזפזפ בשלט והעביר ערוצים מבלי להתעכב בהם שנייה אחת מיותרת. אפילו הרחוב מתחת לחדר השינה שלו היה שקט. פעם אחת עברה מכונית והפרה את השקט ב- "כל הזמן, אני חושב עליה..." קולני וקצבי. ואחר כך, שוב השתרר שקט מעיק.
משועמם, ישב מול המחשב וגלש באתרי האינטרנט שהציעו שירותי ליווי. מחליט ברגע של חולשה לפנק את עצמו ב'מתנה' ליום ההולדת שלו. השדים השחורים התעוררו בו בבת אחת. התשוקות האפלות שלו, התעוררו באחת. ריגוש מיני אדיר שטף אותו בצורה מסעירה כשדפדף בתמונות באתר. ולא היסס כששלח את ידו לטלפון, וחייג. את ענת שלח לירכתי מוחו. מסרב להיכנע לזכרון פניה הכואבות בעלבון כשגילתה אותו בזרועות...
נענע את ראשו בכוח כאילו יש בכוח הנענוע להעלים את התמונות ממוחו. יש לו חצי שעה להתקלח עד ש'מתנת' יום ההולדת שלו תגיע. ובינתיים הוא שם יין במקרר, לאווירה...
הצלצול בדלת היה קצר. בדיוק בזמן, חשב. ניגש לפתוח את הדלת כשמגבת כרוכה על מותניו, וחזהו חשוף למרות הקור. הריגוש שעטף אותו גרם לגלי חום שעקצצו בכל פיסת עורו. עיניו נתקלו בזוג עיניים כחולות מדהימות, וגוף משגע, בנוי היטב. מה שהקפיץ לו את הדופק, וגרם לליבו להלום בחוזקה.
"אני דורון," לחש לו היפיוף לפני שדחף את הדלת ברגלו, ונצמד קרוב עד שיכל להריח את האפטר שייב שלו.
