הרומן בנוי מפרקים בני גוף ראשון וגם פרקים בגוף שלישי. זהו פרק איחוד בין שני הגופים. מן ניסוי ספרותי שכזה. לשיקול דעתכם.
****************************************************
איפה אני? הצילו! אני טובע! הם מקיפים את כל כולי, חונקים אותי. אני שוקע מטה אל המצולות, אל הקרקעית. מנסה לעלות מעלה מעלה, אל האוויר, בשארית הכח שעוד נותר בי. עושה תנועות בידיי ובשתי רגליי, אך ללא הועיל.לרגע נוגע קצה הראש באוויר. המים סביבי קרים, אפלים. אני לא רואה את האור. הכל כה חשוך וכה רטוב!. אני שוקע. אני שוקע. המצולה מושכת אותי מטה מטה. עוד מעט לא יהיה אוויר בריאותי! אני נחנק. הו אמא!.
הוא טובע. המים מקיפים אותו. חונקים אותו. הוא שוקע מטה מטה. מנסה לעלות מעלה מעלה, אך נכשל. הוא כה חסר אונים. כמו כל בן אנוש הניצב מול איתני הטבע. המים, הם גועשים במצולות. דם ומים. מים ודם ומעל הכל משהו ניצב וזוג עיניים אנושיות או לא אנושיות. במבט חד מלמעלה. מעבר לענן, מעבר לערפל. הן מביטות במים.
לפתע מלמלעלה. אני שומע רחש. יד נשלחת אליי. יד איתנה.
לפתע, מלמעלה, נשמע רחש. יד נשלחת אליו, אל הטובע במים האדירים. יד איתנה. הוא אוחז בה בשארית כוחותיו. היד מעלה אותו, מעלה מעלה. הוא עולה אל פני המים. אל רציף אבן. סוף סוף נושם אוויר צח. קם ועומד על שתי רגליו. מתנשם, משתעל ומתנשם. מקיא מים מפיו ומאפו. רטוב עד לשד עצמותיו. מדי הצבא הירוקים כבדים עליו. המים נוטפים ודולפים ממנו.
דמות מוכרת לא מוכרת עומדת מולי. אנו מביטים אחד בשני. אני משפשף את שתי עיני מן הרטיבות. הוא מנגב את ידו האיתנה. עכשיו הוא מוכר, בערך. אדם נמוך, מלא גוף,עיניים בוערות. בגדים פשוטים ומגבעת.הוא שותק ומחייך חיוך מבויש.
האדם העומד מולו, נראה מוכר, אך המקום לא מוכר. ערפל מכסה את האיזור שהוא עומד בו. הוא מבחין בקווי מתאר של עיר השרויה בערפל של האשמורת השלישית, לפנות בוקר. צללית של גשר גדול מאוד ממתינה לו בקצה הרחוב. פנס רחוב ישן מאיר על סביבותיו באור קורן וחיוור. רוח קלה נושבת. קר לו, לבחור שעלה מן המים. לפתע נגלה הגשר. מבנה שער מפואר עצום בגודלו ובגובהו המזכיר את שער הניצחון בפריס. הוא ניצב גאה ותומך שתי שלשלאות ברזל עצומות המחברות בין שני חלקיו. כמו ספינקס שקם לתחיה.
שוב,הוא שואל את עצמו "איפה אני".
האיש ממתין עוד רגע ואומר משפט בעברית בעלת מבטא זר:
" המון אנשים טובעו במקום הזה. הטביעו כאן המון יהודים. לך ולי יש מזל."
"למה...?" אני ממלמל מילה ראשונה, קטועה.
"כי עכשיו אנחנו מעל הזמן. לא שייכים לעבר ולא שייכים להווה.."
"אני לא מבין...."
"כל העולם כולו... גשר צר מאוד!" שר לפתע בקול מתון.
"אתה... אתה נראה לי מוכר!" אני מוצא את המילים.
"אתה כבר מכיר אותי. ראית את התמונה שלי."
"אכן כן." אני נזכר "אתה הגיבור שלי. ועכשיו... עכשיו גם הצלת אותי!"
"לראות אדם טובע בנהר ולא להושיט יד?..."
אני שואל אותו היכן אני נמצא והוא אמר שאני בבודפשט, ליד גשר השלשלת.
"איך עברתי מג'נין לבודפשט?"
"לא תבין, לא תדע." אומר ומוסיף "יש דבר מה... שם למטה... משהו לא מושלם, שלא גמרת לעשות. אתה צריך לסיים את מה שהתחלת. סיים את מה שהתחלת."
אני נזכר במשהו: "האם באמת הצלת ספר תורה מבית כנסת?"
"תגלה בעצמך. מאיפה ואיך. בקרוב מאוד."
"למה שתקת כל כך הרבה שנים?" אני מעז לומר
"כי הבטתי קדימה ולא אחורה. המבט לאחור גרם לי כאב גדול מאוד..." לאט בדיבורו.
"איך הגעתי הנה?" אני שואל שוב
הוא שותק ולאחר כמה שניות אומר: "זה הכל בראש שלך.בנימי הדם שלך. במיתר הסמוי שיש בכל אחד מאיתנו. זה שלך. שלך. כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו. וזה קרוב מאוד..."
מאי שם מופיעה דמות של אשה הלבושה מדי אחות לבנים. עיניה היפות מביטות אלינו הניצבים. שיערה הבהיר מתבדר ברוח הקלילה. היא מתקרבת אל אביה אוחזת בזרועו בעדינות ואומרת:
"אבא. בוא נחזור. כבר מאוחר."
הוא מברך אותי חרישית כששפתיו נעות בתחנון ומילים בשפה המשותפת לשנינו יוצאות מפיו.
היא מביטה בי. מחייכת ואומרת: "מאחלת לך בריאות. אתה תצא מזה. אלא שתשכח מה שראית עכשיו"
שניהם נמוגים בערפל. הבחור מגשש את דרכו אל הגשר, גשר השלשלת הופך להיות קל כנוצה, מעופף מעלה מעלה ונבלע ברוח עזה שמתחילה לנשוב ועמה יורד חושך כבד. הווה עבר ועתיד נעלמים בעלטה לאחריהם פוסקת הרוח מלנשוב. שוב מופיע אור, תחילה בצבע אפור ואחר כך בצבעי צהוב ולבן. אחר כך מתבהר. מתבהר יותר. הכל נע במעגלים. מעגלי זמן חופפים. הכל נע ואחר כך מתייצב, אחר כך מתייצב לתמונה ברורה של מבט עיניים פקוחות.
