דווקא ביום גשום זה, בחרה לצאת לטייל. הצטיידה במטריה גדולה ושחורה, כזאת שרק אבות ואנשי עסקים הולכים איתן. מעיל ארוך סגור היטב, צעיף צבעוני לצווארה וכובע צמר רך. מגפיים עד הברך, לא כל כך אטומות אבל מאוד אופנתיות. כך טיילה ברחובות העיר, כשכולם מחפשים לברוח, מנסים לאתר מקומות מחסה מפני הטיפות הגדולות והקרירות. אנשים במכוניות נראים מטורדים, שמים פול גז ומשפריצים מים על הולכי הרגל במדרכות. באמצע כל הלחץ, היא מטיילת עם עצמה. מתלהכת באיטיות ברחבי העיר, משתדלת להתרחק מהכביש. היא רטובה ברגלייה וגם קצת בפנים, הרוח מעיפה אליה טיפות שמצליחות להתחמק מהמטריה הגדולה.
עם כל צעד לכיוון היערות, מתחלפת תפאורת העולם. מכוניות כסופות ומבריקות נראות פחות ופחות, בעוד דרכי עפר בוציות מתגלות. העצים אוגרים את טיפות המים בין הענפים הירוקים והמלבלבים, והיא סוגרת את המטריה. לא ממש יער, אלא חורשה. האדמה דביקה והמגפיים כבר לא כל כך אופנתיות. היא מחייכת לעצמה כשטיפת מים שמנמנה נוחתת ישירות על אפה. היא נוזלת לכיוון שפתיה, ומגלה שם לשון שמאמצת אותה לחקה. טעם מי הגשם היה נפלא ומרענן. היא הביטה למעלה, צמרות העצים כאילו התחברו על מנת לשמש לה מחסה. הענפים יד ביד, העלים הירוקים התפרסו בצורה של כיפה. היא השעינה את המטריה על סלע אקראי וחלקלק ונכנסה עמוק יותר אל תוך החורשה.
ריח הגשם פתח את קנה הנשימה שלה. היא יכלה להרגיש איך בכל נשימה ונשימה, נכנס אוויר צלול ונקי, לח מעט ורענן. גזעי העצים עבים כל כך, שנים על גבי שנים של צמיחה וגדילה. ההליכה עייפה אותה מעט, לכן נשענה על אחד הגזעים. הוא היה לח והעביר בה גל קור קטן. אך כשהסתובבה אליו בשביל לחפש את מקור הקרירות, מצאה חתיכת מתכת קטנה מחוברת לעץ. נראה כמו ידית של דלת, חשבה לעצמה. היא דפקה בעדינות על גזע העץ וחכתה לתשובה. אף קול לא נשמע. דפקה שוב, קצת יותר חזק. הפעם שמעה תזוזה. היא התרחקה קצת, נרתעה אחורה, לפתע נפתח הגזע. הדלת השתלבה בצורה מושלמת כל כך, עד שנראה היה שהיא באמת חלק מהגזע שמחובר לציר מאולתר. בפתח הגזע עמד טיפוס מוזר קצת. לא דומה לאדם, לא ממש דומה לחיה, לא יצור משר הטבעות וגם לא מסרט אימה. שילוב של איש עם טרול. שיערו מקורזל סביב קרחת עגולה ומדויקת, מבריקה ומחזירה אור. עין כחולה והשניה בגוונים ירקרקים. אף גדול במרכז פניו ומעיל עבה וכהה לגופו. היא נבהלה קצת. לא היתה בטוחה אם היא חולמת, או שאולי לא. אך למרות מראהו המוזר, הוא לא נראה מאיים יותר מדי.
"שש..לום..." סיננה בשקט, חשה בגלי קור המגיעים מתוך הגזע.
הוא הביט בה. לא אמר מילה. היא חשבה שאולי הוא לא יודע איך מדברים. הוא חייך אליה חיוך קטנטן ומוזר וסימן לה לבוא אחריו. דמותו נעלמה בשניה מהירה בתוך הגזע, והיא בעקבותיו.
לא נדרש לה זמן לגשש ולחפש דרך, וכבר אור קטן האיר את הגזע. היא הביטה לכיוונו, הוא ישב על כיסא עץ עקום. לידו חתיכה של סלע שטוח ונר דלוק עם שעווה. היא התכופפה כשהבינה שתקרת החדר נמוכה. היא התיישבה על כרית ישנה שמצאה ליד רגליה. כשברכיה צמודות לגופה, היא ניסתה לדבר איתו. הוא מאוד סקרן אותה, במיוחד חדרו בתוך הגזע.
"אז... מה שלומך?" חייכה אליו חיוך די מאולץ, קצת חוששת מהסיטואציה.
אין קול ואין עונה.
"אני... במקרה עברתי פה ו... אני מאוד אוהבת טבע ועצים... איך החלטת לגור בתוך עץ?".
הוא קם לפתע. היא נרתעה לאחור. הוא התקדם לכיוונה בצעדים די מאיימים והיא הכניסה את ראשה בין ידיה, מוכנה לגרוע מכל. אך דבר לא קרה. היא הציצה למעלה וראתה אותו מחפש משהו במדף שמעליה. היא נשמה לרווחה. הוא שלף ספר מרוט וישן וזרק אותו לכיוונה. היא תפסה בו מהר, מצטמררת ממגע הכריכה, שככל הנראה היתה עשויה מעור. אמיתי. ולא של חיות היער.
הוא חזר למקומו והסתכל על הספר, היא הבינה שהיא אמורה לפתוח אותו. בתנועות חוששות, פתחה את הספר בעמודו הראשון. אצבעותיה מזדעזעות ממגע העור. העמוד הראשון היה ריק. דפים חומים ומוכתמים. היא המשיכה לדפדף והגיעה לעמוד השני, השלישי והרביעי. גם הם היו ריקים. היא הסתכלה עליו במבט שואל, והוא המשיך לנעוץ את עיניו בספר. היא המשיכה.
עמוד עמוד עברה, וכולם ריקים. דפים מבחילים ומדיפים ריק נורא. כריכת העור עדיין בין אצבעותיה. רק בעמוד האחרון גילתה דבר מה. נראה כמו טביעות אצבע בכל מיני גדלים של בני אדם. הן היו די מטושטשות ובצבע אדום כדם.
היא הביטה בו.
הוא הביט בה בחזרה.
היא הבינה.
היא השליכה בזריזות את הספר מידיה והתרוממה במהירות, מנסה לפתוח את הדלת. הוא נעל אותה במנעול חלוד ענק. היא הסתובבה והסתכלה בו, מתנשמת ומפוחדת. הוא ישב שם רגוע, מביט בה בחיוך מעוות וחסר שיניים. היא נסתה לפתוח את המנעול, להוציא את הדלת מהמקום, לחפש פתח מילוט נוסף, אך היא כבר הבינה שגורלה נחרץ.
שעות לאחר מכן, קמה מטושטשת וקפואה. היא מצאה את עצמה שוכבת על האדמה הבוצית, ספוגה במים וכחולה מקור. היא נשענה על מרפקיה וחשה איך העולם מסתובב. טיפות הגשם לא הפסיקו לרדת, והלילה כבר הגיע. היא נסתה להזכר מה קרה לה, והסתכלה סביב. גזע העץ הזה נראה מוכר. היא התרוממה בקושי, מועדת וקמה שוב, משתעלת ומעיפה קצוות שיער רטובה מפניה. על הגזע היתה מתכת קטנה שנראתה כמו ידית. היא לא הצליחה לפתוח אותה. ניסתה שוב, עדיין לא הצליחה. על הגזע היו חרוטים סימנים, או שמא... טביעות אצבע? ליד כל טביעת אצבע הופיע תאריך וחייכן שמח. למעלה היה כתוב "באו לבקר אותי".
