סוד הגן הנעלם
יום אחד נקלעתי לרחוב שבו עברה עלי ילדותי ובמהלך השנים היה למרכז של בתי מלאכה וחנויות.
ובעודי הולך לאטי לאורך הבתים שכל כך שונתה חזותם ונזכר: הנה זה הבית של אברמיקו, וקצת אחריו ביתן של יצחק הג'ינג'י והנה הבית שבו גרתי ולידו... נדהם עצרתי עצרתי לפני חורבה מוקפת גרוטאות ונזכרתי ביושביו - בשתי האחיות ליברמן, שתי רווקות יקיות בגיל העמידה.
ברחוב שרוב תושביו יוצאי ארצות מזרח אירופה וארצות המזרח, היו שתי היקיות כנטע זר, ומנותקות מהווית הרחוב ומתושביו. ואפילו מהמכולת השכונתית הדירו רגליהן.
ביתן היה מטופח ומצוחצח. וסדר מופתי שרר בכל. קירות הבית הלבנים ותריסי העץ הירוקים שסגרו על חלונות שווילונות כבדים היו פרושים עליהן והגבירו את המסתורין שאפף את הבית.
החצר הייתה גן פורח שגם אם תחפש בנרות לא תמצא במשעוליו זרד יבש או עלה נושר. שביליו המטואטאים למשעי, תחמו ערוגות פרחים למיניהם, שריפדו את החצר כשטיח צבעוני, והגדר החיה ניצבה כחומה ירוקה השומרת את סוד הגן הנעלם והבית השתול בו.
הייתה בנו מעין רתיעה וחשש מלהתקרב לבית הזה. רק משה, התימני הצנום, העז להתקרב לחצר, כשהייתה ריקה מאדם, ולהציץ מאחורי מסתור הגדר החיה לתוך הגן. נכון כל רגע לנוס על נפשו למראה אחת האחיות הסובבות בגן.
יום אחד כשהיה משה נתון כולו למראה שיח ורדים לוהבים בצבעם האדום לא הרגיש בגברת המתקרבת. "הלו ילד, מה אתה לעשות שם?"
המבטא הזר ונימת הכעס והחשד שליוו את השאלה העירו אותו מהזיותיו. ולמרות נטייתו הטבעית לנוס על נפשו. נשאר במקומו, רועד מפחד ורגליו כמושרשות בקרקע.
"א... אני רק רציתי לראות את הפרח, לחש. ג... גם לנו בבית יש פרח כזה א... אבל שלך יותר יפה."
ממרום קומתה צפתה אל הילד המפוחד, קסמו לה תלתליו השחורים ופניו העדינים וזוג עיני השקד השחורות הנעוצות בה מצפות לגזר הדין. בנימה רגועה ורכה יותר שאלה בתימהון מעורב בסקרנות.
"אתם יש גינה בבית?"
"לא אין לנו גינה אבל לאמא שלי יש במרפסת הרבה פחים עם כל מיני צמחים."
"ואתה אוהבת פרחים?"
"כן, אני אוהב פרחים ואני עוזר לאמא להשקות אותם."
"טוף, אתה יכולה כל יום מביט בפרחים, אבל אתה לא לקטוף ולא לקלקל גדר חי."
זה היה הקשר הראשון של הגבירות עם תושבי הרחוב. נפעם ומתרגש רץ משה לידידיו וסיפר להם על המפגש שהיה לו עם הגברת.
מדי יום היה בא להזין את עיניו בגן הפלאי ולצפות מעבר לגדר בגברות בשעת עבודתן בגן. ואילו האחיות היו מפעם לפעם מעיפות מבט לעברו לוודא שאינו גורם כל נזק מעבר לגדר.
בצהרי אחד הימים עצרה משאית קלה ליד שער הגן ושני סבלים פרקו ממנה ארגז גדול, וכשחשפו את תכולתו נגלה לעיו כל רדיו גדול ממדים. מעין רהיט, שחלקו התחתון ארונית קטנה ועליה מתנוסס במלא תפארתו הרדיו המרשים, שבחזיתו לוח תחנות מואר ומחוג מסתורי היכול לנוע על פניו עד שיוצב בדייקנות על התחנה המתאימה.
בימים ההם היה הרדיו אמצעי התקשורת האלקטרוני היחיד. . על טרנזיזטורים זולים וניידים עוד לא חלמו אז. ובחיי הדלות של הימים ההם היה הרדיו מצרך - מותרות שלא רבים זכו בו. תיבת קסם בלתי מושגת שהביאה את החדשות לתוך הבית, וקרבה אותנו לעולם הרחוק אי שם מעבר לים
אך לנו, הילדים, יותר מכל אלה חשובה הייתה, שעת השידור של "פינת הילד." שעה קסומה שהרעיפה עלינו סיפורים, שירים ותסכיתים. הייתה זו המדיה במיטבה. אומנם במינון לא גבוה אבל האיכות... .
המאורע היה לשיחת היום ברחוב. כולם דנו בנושא, וכמומחים גדולים ניסו לקבוע את בית היוצר של המוצר הפלאי. אחד פסק "זה תוצרת פיליפס" מה פתאום ענה השני "במו עיני ראיתי רדיו כזה בבית מכרים" ועליו הסמל המסחרי של פילקו". והוויכוח נמשך ונמשך...
יום אחד בעודו יושב מעבר לגדר וצופה בגן, שטף את משה סילון מים מצינור השקיה שאחת הגבירות אחזה בידה והשקתה בו את הגן ואת הגדר החיה. בצעקת הפתעה זינק משה ממקומו. רק אז הבחינה בו האישה.
"אני לבקש סליחה" אמרה לו.
"באמת אני לא לראות אותך".
"אין דבר, אמר משה, זה רק מים." אבל האישה חזרה והתנצלה על מה שאירע ולא נרגעה עד שאמרה לו:
"בוא תיכנס, אני לתת לך צוקריה."
כשהוא כולא את התרגשותו מיהר להיכנס לחצר ולבו גואה על גדותיו, כמי שהתגשם חלומו לבקר בחלקת האלהים הקטנה. כשפתחה לו את השער הוליכה אותו לעבר הבית. ולפני שפתחה את הדלת ניקתה נעליה ברשת דריכה שהייתה מונחת ליד הסף כדי להשיר כל גרגר אדמה שדבק בהן. משה חיקה אותה בהקדישו את כל תשומת לבו למבצע הניקיון, כשהוא מורט שוב ושוב את סוליות סנדליו.
לבסוף כשפתחה לפניו את הדלת עמד על הסף כחושש להיכנס לקודש הקודשים. כשהתרגלו עיניו לאפלולית החדר עמד משתאה למראה עיניו ולא ידע במה יסתכל ראשונה. בתמונות שכיסו את הקירות, בנברשת הבדולח שהשתלשלה מתיקרת החדר, בשטיח הענקי שכיסה את כל הרצפה, עד שנתקלו עיניו ברדיו וננעצו בו מבלי יכולת להתנתק ממנו.
כשהבחינה הגברת שמשה אינו מסיר את מבטו מהרדיו שאלה:
"אתה יש רדיו בבית?"
"לא" ענה בחיוך מבויש. "בכל הרחוב אני חושב אין אפילו רדיו אחד."
"אך סו," הייתה תגובתה, "ואתה אוהבת לשמוע רדיו."
"כן אבל אין לי מקום שאני יכול לשמוע רדיו."
"מה אתה לאהוב ברדיו?"
"אני אוהב את התכנית של הילדים." לאחר שהות מה לא מאמין למשמע אוזניו שמע אותה כמהרהרת בקול:
"טוף, אתה יכולה לבוא מתי יש תכנית של ילדים" אמרה לו. בהתרגשות עצורה הודה לה ופנה לעבר הדלת רגליו מבקשות לרוץ ולקפץ על האושר שנפל בחיקו ולפתע עצר אותו קולה.
" ילד, רגע אחד בבקשה." כשפנה אליה ובליבו חשש שמא עשה מעשה אשר לא יעשה ראה את ידה המושטת אליו והסוכריה המובטחת בכף ידה.
כשהוגף השער מאחורי גבו פרץ כרוח סערה לחפש את ידידיו ולספר להם על האושר שנפל בחלקו ובבת אחת היה למושא קנאתם. והם היו מפצירים בו שיבקש מהגברות כי תרשנה גם להם לבוא איתו להאזין לרדיו.
"מה השתגעתם? איך אני יכול אפילו לחשוב על כך ענה."
משהפכו בקוריו בבית הגברות לשיגרת חיים וחבריו אינם מרפים ממנו הרהיב עוז בנפשו ובלב חרד כשעיניו נעוצות בשטיח שלרגליו הרהיב עוז בנפשו:
"גברת יש לי חברים שאין להם רדיו בבית וגם הם רוצים לבוא לשמוע את התכנית של הילדים." פלט מבין שפתיו, וחש כאילו כתגובה על חוצפתו תקרוס התקרה על ראשו. אחרי רגע שדמה בעיניו לנצח שמע את קולה:
"טוף, אני לחשוב ולהגיד לך מתי אתה לבוא עוד פעם."
לא היה קץ להתרגשות הילדים כשבסוף אותו שבוע בישר להם כי הגברת נאותה לארח את ילדי השכונה. "אבל תיזהרו" היתרה בהם. "תבואו עם בגדים נקיים, תכנסו בשקט, ואל תגעו בפרחים ובשתילים, ונגבו יפה את הרגלים לפני שאתם נכנסים."
כך נתנה לנו האפשרות לחשוף את סוד הגן הנעלם. לקראת השעה היעודה היינו נאספים ליד השער ובהיפתחו היינו פוסעים על בהונות בחרדת קודש אל הגן פנימה. מתעכבים על סף הבית וחוזרים ומנקים שוב ושוב את נעלינו, או רגלינו היחפות, ברשת הדריכה ובסמרטוט שרבץ בפתח. מנערים את בגדינו שמא דבק בהם לכלוך פורח לבל נזהם את הבית באבק חוצות. ישובים על השטיח, היינו נועצים עיניים שוקקות בתיבה המזמרת וכולנו קשב. הגה לא נשמע פרט לפרצי הצחוק שהשידור היה מעורר בנו מפעם לפעם. כמו להיכל היינו נכנסים לבית ועל בהונות יצאנו ממנו בסיומה של התכנית.
לא אחת היה מי מאתנו מתפתה לחפש היכן מסתתרים אלה שקולם בוקע מתיבת הפלאים.
ומבלי שניתן דעתנו על כך היינו ראשיתו של הגשר שחיבר את דיירי הרחוב המבוגרים אל שתי המלאכיות האלה, שפתחו את ליבן וביתן לפנינו, היחפנים ילדי הרחוב, כמיסיונריות של תרבות, ולעתים גם כיבדונו בסוכריות.
הלו – אדוני, אולי תיתן לעבור, העירני משרעפי, קולו של סבל מיוזע הגורר אחריו עגלת משא עמוסה סחורות. פיניתי לו דרך ובלב דואב החזרתי מבט פרידה אחרון אל הבית העומד בעירום קירותיו המתפוררים שתריסיו קלופי הצבע תלויים בדלדול על ציריהם החלודים ואל ערימות הגרוטאות שגדשו את החצר שנראתה במערומיה ללא הגדר החיה, שאפילו עשב בר אחד לא בצבץ בין גלי הפסולת שנערמו בה.
