המלכה קטלינה הגדולה.
"אני, החתומה מטה, המלכה קטלינה II הגדולה,
שליטת הממלכה והאיים המשניים,
מאשרת בזאת את ביטול גזר הדין,
הוצאתה להורג של..."
ידי רעדה כשעמדתי לחתום את שמי על הנייר ולצידי עמד שר הצדק והמשפט שלי,
שחיכה בקוצר רוח לחתימתי.
בידו אחז את נקניק השעווה הקטן האדמדם, שבו הייתי אמורה להטביע את חותמת המלכות שלי, שמאשרת באופן סופי את ביטול ההוצאה להורג, שכבר הכל היה מוכן לקראתה ברגעים אלו ממש בכיכר העיר הגדולה, אותה אפשר היה לראות מחלוני.
טיפת דיו טפטפה על הנייר והכתימה שוב את הכתוב.
הקלה אחזה בי.
הנה עוד עיכוב קטן בשבילי.
"הבא לי נייר חדש!" פקדתי בקול קר על המשרת הצנום שעמד בפינת החדר ולכל פקודה או בקשה שלי, היה לפתע נעור לחיים, קד קידה קטנה וממלא את מבוקשי בחיל ורעד.
כולם ידעו שאין רחמים בליבי. קרת מזג אנוכי.
הרי כך צריכה לנהוג מלכה. כך למדתי מקודמותיי הספורות בהיסטוריה, שמילאו תפקידים ראשונים במעלה וכיהנו כמלכות או שליטות אבסולוטיות של ארצות וממלכות.
המלכה ויקטוריה, הצארית קטרינה הגדולה, (על שמה נקראתי) הן שהיוו את דמויות המופת עליהן גדלתי וחונכתי.
לכך חונכתי, אך נפשי מרדה בי. את הגיבורות האמיתיות של ליבי, שמרתי לעצמי.
ז'אן דארק, קליאופטרה, (שכולם תהו תמיד, מהיכן קיבלתי את המראה האוריינטלי שלי, שהזכיר במידת מה את פניה המצריות של המלכה האלילה) הן שמילאו את תשוקותיי ואת הצימאון הגדול בקרבי, לבלוע את החיים ואת העולם.
אך בת מלך ומלכה אנוכי.
אין מקום לתשוקות בחיי, כך חזרה ושנתה באוזניי אימי.
"עליך למלא את מקומי בכבוד, כשתגיעי לפרקך." כך לחש לי אבי כשגסס במיטתו, ממחלה תמוהה.
"אימך תדריך אותך, אך זכרי! את אימך סחפו התשוקות, אל תתני לה להונות אותך.
היא לעולם לא תהיה המלכה האמיתית – רק את תוכלי למלא את התפקיד כראוי.
לו רק היית נולדת בן... זכר..." חרחוריו הכריעו אותו ונשימתו דעכה וכבתה.
אחד עשר אביבים מלאו לי, כשהלך אבי לעולמו והותיר את הממלכה בידיה המסרסות של אימי.
"הוד מלכותה...?" קולו של שר הצדק והמשפט העיר אותי משרעפיי.
"הנייר החדש כאן לפניך..." הוא גמגם וכחכח בגרונו בחרדה.
הוא ידע כמה רגישה ההחלטה הגורלית, שנתונה ברגע זה ממש במו ידיי.
בתוך דקות ספורות, יונף הגרזן בכיכר הגדולה ויחרוץ סופית את גורל הממלכה.
הוא לא רצה להוסיף שמן למדורה ולהכעיסני, כי ידע שרק בכוחי שלי לבטל את רוע הגזרה.
קמתי ממושבי הרך והתקרבתי לחלון שצפה על הכיכר.
לצידי שמעתי את השר נאנח מתסכול ויאוש, כשהבין שאינני מתכוונת למהר עם עניין החתימה.
העפתי בו מבט קר ומשתיק – והוא התכווץ במקומו.
נעמדתי בצמוד למשקוף החלון הגבוה והמקושת, ששריגי עלים ושרכים טיפסו סביבו ויצרו מעין שער קטן ומלבלב.
למטה, בכיכר, אפשר היה לשמוע בברור את שאון ההמולה של הקהל הגדול, שהתאסף שם מאז שעות הבוקר המוקדמות.
על אף הצינה העזה שאוחזת את בוקרו הצלול של חודש אפריל, את ההוצאה להורג הזו, איש מתושבי הממלכה, לא יכל להחמיץ.
הכיכר היתה גדושה ועמוסה יותר מתמיד.
"תזכיר לי בבקשה, בֶּרְטוּל, מדוע אני מרחמת עליה? מדוע אני צריכה לחוס על חייה? הבט על ההמונים – הם צמאים לדמה לא פחות ממני. היא אינה שווה את הרחמים, אותם אתה מבקש כל כך להעניק לה..." חובקת את עצמי, הפניתי את ראשי בלבד לשמוע את נימוקיו של השר המזדקן.
עיניו השחורות הבריקו לפתע, כשמבטינו נפגשו. משהו בניצוץ הזה, שהופיע לרגע קל בעיניו, היה לי מוכר כל כך... הזכיר לי עיניים אחרות...
הברק השחור הפרוע שב והדליק את עיניו היפות של גֶ'רַלְד, כשהעביר את מבטו על גופי הרך בגון השנהב, שכה אהב. ידיו עקבו אחרי עיניו ואני נעניתי למגעו, מפקירה את בתוליי המלכותיים לעלם הצעיר הזה, שעיניו הציתו בי תשוקה שכמוה לא חשתי מעולם. תשוקה אותה נאלצתי לקבור ולנצור בתוכי, כי כך היא דרכה של מלכה.
כשהתגלה סיפור אהבתנו לאימי, הוגלה ג'רלד מן הארמון, מעיר הבירה. הרחק, הרחק אל מחוץ לגבולות הממלכה.
חמישה עשר אביבים מלאו לי, כשנתלשה אהבתו של ג'רלד מליבי. נקרעה, נגדעה באכזריות, על ידיה של אימי המלכה, שהשתלטה כליל על הממלכה והנחילה חוקים ומנהגים חדשים שלא תאמו כלל, את הסיפורים שהילכו רכיל על התנהגותה המופקרת בנעוריה, בימים בהם בחר בה אבי להיות לו למלכה.
"הכיצד זה יתכן ולך היה מותר להיות נועזת, בימים בהם הצניעות והמוסר שלטו ביד רמה בחברה?! מדוע אינך מתירה לי את מה שהרשית לעצמך?! את לא ראוייה להיות מלכה! לא פלא שאבי הזהיר אותי מפניך - שקרנית וצבועה שכמותך!!!" כיליתי בה את זעמי, כשגיליתי שג'רלד אהובי נלקח ממני לעד.
היא קרבה אלי באיטיות, עיניה הקרות מכווצות במשטמה, הניפה את ידה וסטרה לי
בחוזקה.
"את לא מתארת לך, מה הייתי צריכה לעבור בגלל אביך, המלך הדגול..." היא הטיחה בי, עיניה רושפות את שנאתה. לרגע היה נדמה לי שהנה ותכה בי שוב, אך לפתע התפוגגה השנאה ממבטה ויכולתי להישבע שדוק של כאב חלף בהן, כאב שאותו מיהרה לעפעף בריסיה הארוכים ולחזור לשליטה מלאה על רגשותיה.
"את עוד תודי לי שהרחקתי מעליך את הנער הזה..." היא התקדמה ועמדה לצאת את חדרי. התעכבה עוד רגע ליד דלת האלון הכבדה והמגולפת ונתנה בי מבט ארוך ורב משמעות:
"זכרי היטב את מה שאומר לך כעת ביתי היקרה – לעולם! אבל לעולם אל תסמכי על איש מלבדך. אין לך איש בעולם מלבד עצמך. על תסמכי על מילים יפות של אהבה והבטחות של נוכלים שרק חושקים את מלכותך. כולם הבטיחו דברים יפים ואמרו מילים גדולות – אבל מילים גדולות הן די ריקות וכשהמילים מתרוקנות, ההבטחות נשברות. זכרי היטב ביתי היקרה – גם באהבת אמת אל תשימי מבטחך..."
עיניה היו כבויות כשסגרה אחריה את הדלת ואני נותרתי שבורה ופצועה ואין איש לצידי לנחם ולאחות את ליבי השבור.
תמיד הכל קרה באביב...
"אמרת משהו? ברטול?" היה נדמה לי ששר הצדק שלי דיבר, כששבתי ונזכרתי בהחלטה שעלי לבצע. עיניו השחורות, שבהו בי באותו ברק מוכר, התמלאו לפתע בכאב ורוך, שלא ציפיתי לראות שם.
עפעפתי בעיניי שלי, ממהרת להסתיר ממנו את טיפת הרגש שנעורה בי, מגילוי רגשותיו שלו והפניתי את מבטי בחזרה אל מראות הכיכר, שהלכה והתמלאה עד אפס מקום.
"גברתי... הוד מלכותך..." הוא מיהר לתקן את עצמו, קולו כמעט לוחש והיה מלא באותו הכאב שראיתי לפני רגע בעיניו.
"מלכתי, היתכן שאין בליבך רחמים כלל?" קולו היה מבוהל כמעט כשהעיז לנגוע בנקודה הרגישה ביותר, שבעטיה נקלענו לרגע הגורלי הזה.
"רחמים? ברטול? יותר מכולם היטבת להכיר את דרכי חינוכה של אימי, איך זה יהיו בי רחמים אחרי מה שעוללה לי?!" אני שבה ונועצת בו את מבטי, זעמי מתעורר לחיים. אותו הזעם, שגם אותו למדתי לקבור בתוכי, כי כשנעור הזעם, נעורה מחדש התשוקה ואיתה הזיכרונות והגעגועים, געגועים שלא יכולתי להרשות לעצמי לחוש, כי איימו לפרקני לגורמים. הכאב היה גדול מדי ולהתפרק, היה דבר בלתי אחראי עבורי.
"כך לימדה אותי אימי, ברטול, לאסוף את עצמי ולאטום את רגשותיי. שליטה מוחלטת. אין רחמים, אין אהבה. רק קור. זה מה שהעניקה לי אימי "היקרה"...
הלא תדע כל זאת, ברטול? נכון? מי אם לא אתה תדע? הרי עימך חלקה סודותיה,
עימך המתיקה לילותיה... האין זאת כך, ברטול?" חשפתי בפניו את מה שידעתי כבר בנעוריי, מטיחה בו את האשמה על הניאוף הידוע לשמצה.
קשה היה לי לעצור את זעמי ולמרות שבגופי לא נראה ולו סימן קל שבקלים לסערה שאחזה בי, רק עיניי השחורות, רשפו, חשפו את שהתחולל בנפשי.
"ברטול!!" הרעמתי עליו בקולי, כששר הצדק שלי נכלם בבושתו למולי, משפיל את עיניו השחורות וכובש אותן ברצפה הקרה של חדרי המלכותי.
כששב והרים את מבטו אלי, היו מלאות עיניו בלחלוחית ופניו היו מכווצות בכאב.
הבעת הרגש שבה והפתיעה אותי.
לא לכך הורגלתי. לא רבים היו האנשים סביבי שהעזו להיישיר את מבטם אלי.
ברטול היה מן הבודדים שנתנו בי את מבטם, אך תמיד הרגשתי חום נובע מעיניו ולעיתים הייתי מבינה מדוע אימי מצאה בו מקור לנחמה.
אבל העיניים האלה... שכל כך הזכירו לי את עיניו האהובות של ג'רלד, פילחו את ליבי בכאב, ששנים רבות כבר לא חשתי.
הלחלוחית שבעיניו, הציפה גם את עיניי שלי והייתי חייבת להפנות את מבטי ממנו, נשענת על משקוף החלון, להשיב את רוחי ושליטתי, פוסעת אל הגזוזטרא הקטנה, שהשקיפה על המתרחש בכיכר העיר.
אזרחים אחדים הבחינו בדמותי שבחלון ונפנפו בידיהם אלי, קדים קידות קטנות ומעבירים את המידע איש לרעהו, כדי שגם אלו יחלקו את הכבוד המגיע לי.
כמו גל של רוח בשדה חיטה בשלה, נעו האזרחים ופניהם אלי, מביעים את רחשי ליבם ואת כבודם בקריאות שמחה. אילו רק היו רואים את הדמעות שחרצו את פניי ברגעים אלו, היו נדהמים בוודאי לגלות שנשארה טיפת רגש במלכתם.
אמנם קרה ואכזרית הייתי, אך את פני הממלכה שיניתי לבלי הכר.
את חותמי הטבעתי לעד, כששיניתי את כל הגזירות החמורות, שכבלה בהם אימי את נתיניה.
כבוד רב והערכה רחשו לי נתיניי ואזרחיי הממלכה, אך גם ידוע ידעו את קור ליבי ואת האכזריות בה נהגתי עם מי שלא הלכו בדרכי או קמו כנגדי.
למרחוק יצאו שמועות על קיצם האכזרי של כמה ממאהביי, שפגעו ברגשותיי.
בראשי חלפו גם דמויות של אותם אלה, שדימיתי בנפשי כי שוב מצאתי ביניהם את אהוב ליבי החדש – אך במהרה הייתי נכזבת גם מהם, כשמילותיה של אימי מהדהדות בראשי – "גם באהבה אל תשימי מבטחך... מילים גדולות הן די ריקות..."
וההבטחות שנשברו בזו אחר זו.
בצער הבטתי בהמונים שקדו ושחו לפניי, אך לנגד עיניי ראיתי את רשימת הלבבות השבורים שהותרתי גם אני, כשסגרתי את ליבי בחלוף השנים.
לפתע, היה נדמה לי, כי ראיתי דמות מוכרת בקהל שלמרגלות חלוני...
באותו הרגע נשמע גם קולו של ברטול.
"הוד מלכותך, אני מתחנן אליך!" קולו היה סדוק ושבור כשקרב אלי.
"שימי קץ לכל הכאב הזה – רק את יכולה!" הוא נפל על ברכיו, אוחז את אמרת שמלתי, מתחנן על חייה של אהובתו.
נסערת מהתחינה הכואבת ומגילוי האהבה של ברטול, משכתי את שמלתי מידיו והתרחקתי ממנו, שבה אל מעקה הגזוזטרא וידיי אוחזות בו בחוזקה, מנסות לייצב את גופי שהחל להסתחרר מעוצמת הרגשות שנעורו בי.
מבטי חלף מעורפל על הקהל שהתאסף והתגודד מתחתיי. עיניי המצועפות שבו והבחינו באותה דמות מוכרת – לא! זה לא יתכן!
חשתי את רגליי מאבדות את יציבותן והמחוך האופנתי שלמותניי הקשה עוד יותר על נשימותיי.
"מלכתי?!" ברטול זינק ממקומו כשראה את עמידתי נחלשת ואת גופי מרפה את קשיחותו ותפס אותי כשנטיתי ליפול.
"ברטול... ראיתי אותו! ברטול! הוא שם... הוא חזר אלי..." לחשתי לו מעורפלת ולא הייתי בטוחה כבר ממה כבדו עלי יותר נשימותיי – מהבעת רגשותיו של ברטול או בגלל אותה דמות אהובה שנראתה מתחת לחלוני.
"מלכתי?" ברטול נשמע מבולבל לרגע, לשמע מלמוליי הנרגשים.
"מי חזר, מלכתי? קטלינה שלי..." לא הייתי בטוחה ששמעתי נכון את דבריו, כי נאמרו בלחישה רכה ואוהבת, אך הייתי נסערת מדי מכדי להשיט ליבי אל מילותיו.
"ג'רלד! ג'רלד שלי! הוא שם! ראיתי אותו, ברטול! הוא חזר אלי..." ניסיתי לקום על רגליי ולשוב אל מעקה המרפסת, להביט שוב ולראות שלא בגדו בי עיניי.
"ג'רלד? לא זה לא יתכן מלכתי. הוד מלכותך – " הוא חזר להשתמש בשפה הרשמית, אך אפשר היה לשמוע את המאמץ הרב שהשקיע בכך.
" – ג'רלד חזר! ברטול! אני יודעת מה ראו עיניי!" הצלחתי לאזור כוחות ולהרים את קולי עליו. "ג'רלד – בנך יחידך, ברטול! האיש היחיד שאי פעם אהבתי! אהוב ליבי שאימי גזלה ממני וגנזה מחיי – ועל כך עומדת היא היום לדין! על כל פשעיה כנגד ליבי ורגשותיי, ברטול! אם הייתי יכולה להוכיח שגם את אבי רצחה בדם קר, או אז היה קל יותר למצוא את העילה להוצאתה להורג. אך פשעיה חמורים מספיק כדי שלא אגלה שום רחמים כלפיה, ברטול! ואתה – כן אתה! ידעת טוב מכולם את כל תחלואיה והמשכת לשתוק. רק לך הקשיבה ואתה היית היחיד שיכל להטות את ליבה – והיום אתה בא ומבקש ממני רחמים? איפה היו רחמיך כשקרעה את בנך מעליך? כשתלשה אותו באכזריות מזרועותיי? איפה היה אז ליבך? ברטול?!! ענה לי!!!" ציוויתי עליו להשיב לי את התשובות אותן חיפשתי לשמוע כל חיי.
"מלכתי... קטלינה שלי..." הוא נשמע סתור ומבולבל.
"איך אתה מדבר אלי, ברטול?" נזפתי בו עדיין נסערת, כשהוא עזר לי לשוב ולהעמד על רגליי, תומך בי ויכולתי להרגיש את העדינות שמילאה אותו, כשאחז בי.
"אני מתנצל, הוד מלכותך..." הוא שב לשחק את תפקידו, כשעיניו מתחמקות משלי.
"ברטול – אני רוצה תשובות. אחת ולתמיד! אם תגולל בפני את כל האמת, אולי אחוס על חייה. הגיע הזמן, ברטול. הפעם לא תחמוק ממני. אתה תפרש באוזניי את כל אותן לחישות שנלחשו בנעוריי במסדרונות, כשהייתי פוסעת לבדי. אתה תבאר כאן ועכשיו את פרשת מותו של אבי, את שנאתה של אימי אליו, את סיפור אהבתכם האומלל והיכן היה ג'רלד כל השנים? האם גם הוא ידע את הסיבות והמניעים? או שמא גם הוא נותר בעלטה של סודותיכם, ממש כמותי? אמור לי, ברטול!! אמור לי עכשיו, כי עגלת המתים הולכת וקרבה למרכז העיר – הבט! הבט היטב ברטול! הבט בפניה של אהובתך המסרסת והאכזרית, הלא גם אותך סרסה וכבלה את ידיך, שלא תחשוף את סודותיה, הלא כן? ברטול המסכן..." לפתע חשתי רחמים כלפיו, שהיה צריך לסבול כל השנים בשקט, לסבול את הרחקתו של בנו יחידו מעליו, לסבול את ערגת ליבו להיות עם אהובתו, שהיתה אשת איש, אשת מלך ולא יכלה להתיר את כבליה ולהיות אשת חיקו.
עיניו השחורות הביטו בי מלאות באהבה והושטתי את ידי כדי לגעת בפניו של האיש, שלפתע הבנתי, שאולי סבל לא פחות ממני, אך טרם נגעו אצבעותיי בפניו,
נשמעו קריאות ההמונים הנלהבות, כשעגלת המתים, זו שנושאת עליה את הנדונה למוות, נכנסה לכיכר ההומה וקרבה אל הבמה שעמדה במרכז.
עינינו הצטלבו למבט אחד קצר וחטוף של שותפות גורל אכזרית, אך מייד נעמדנו שנינו על רגלינו לצפות במתרחש.
מבטו של ברטול עקב אחרי דמותה השפופה של אהובתו, כשההמונים מריעים ושמחים לאיד על גזר דינה. יכולתי לראות את ליבו נקרע, אך באותו הרגע, עיניי נחו שוב על דמותו של ג'רלד. ליבי ניתר בקרבי!
"הנה הוא! ברטול! הבט! הנה שם, ליד הבמה – התראה את בנך?"
ברטול אימץ את עיניו הזקנות, מחפש את הדמות עליה הצבעתי.
כשעצרה העגלה הקטנה לצד הבמה המרובעת, ששטחה לא עלה על חמישה מטרים רבועים, ניגש הגבר אותו זיהיתי כג'רלד אל העגלה ולתדהמתי, עזר לנדונה למוות לרדת מהעגלה ולעלות לבמה.
הפניתי את מבטי ההמום אל ברטול, עיניי השחורות כשלו, מבקשות הסברים.
"ברטול?" קולי כמעט הזדעק אליו.
"ברטול, אני מצווה עליך, ברגע זה לספר לי את האמת!!" משהו בתוכי הבין לפתע, שרב הנסתר על הגלוי ואותו משהו בתוכי, הזדעק באזהרה – שאולי את האמת הזאת, לא כדאי שאדע. אותו משהו בתוכי גם ידע, שעם מותה של הנדונה למוות, אולי לא אוכל לקבל את כל התשובות שרציתי, לעולם!
בהלה אחזה בי.
מראה דמותו של ג'רלד אהובי מוביל את אותה האישה, שחרצה את גורל אהבתנו לפני שנים, עוזר לה ברגעיה האחרונים לעלות אל גזר דינה ואל מותה, הסעיר את דמי בשנית.
"הוד מלכותך... קטלינה יקירתי..." הוא שב ושכח את מקומו, אך כשפניתי לנזוף בו שוב, ראיתי שלא שכחה אחזה בו. הרוך שניבט אלי מעיניו השחורות, שחורות כעיניו של אהובי, מעך את ליבי שלי כשהכתה בי ההכרה והאמת כולה הדהדה באוזניי, הולמת בראשי, כשתופיי המסדר הצבאי החלו לכדרר את התיפוף שקדם להנפת הגרזן וביצוע גזר הדין – ההוצאה להורג.
יכולתי לשמוע את קולו הבהול של ברטול לצידי, מאיץ בי לקחת החלטה, עכשיו, שנייה אחת לפני שירד הגרזן ואיתו ירד גם המסך האפל על שלטונה של המלכה האכזרית ביותר שידעה הממלכה.
"קטלינה!" הדחיפות התחלפה בבהילות, אך אני רק יכולתי לנעוץ את עיניי הדומעות בדמותו של ג'רלד, שליטף את ראשה של האישה שכה שנאתי ולא יכולתי להוציא הגה מפי או להתיק את עיניי מהמחזה הנורא.
"קטלינה! יקירתי! עצרי את הזוועה הזו! רק את יכולה... ג'רלד לא יסלח לך לעולם, אם ידע שיכולת למנוע הכל. מהי אכזריותה של אימך וקור ליבה, אם בת מוציאה להורג את אימה? קטלינה! יקירתי – האם כך תרצי שיזכור אותך עמך, כאכזרית ביותר, עד כדי כך שאפילו על אימך לא מצא ליבך רחמים? ג'רלד לא יסלח לך לעולם, אם ידע..." חזר על דבריו, מנסה לחזק את הטענה היחידה שאולי שתשפיע עלי.
"את חייבת לעצור את הכל, קטלינה... יקירתי... בִּיתִי..." הוא לחש, עיניו השחורות הכואבות, צללו אל תוך עיניי השחורות שלי באהבה אבהית, אותה לא חוויתי מעולם.
התופים המשיכו להלום בכיכר, כשאימי נכפתה לגרדום – והתופים באוזניי הלמו ברעמים, שקרעו את כולי.
"בִּיתִי... בִּיתִי... בִּיתִי..." הדהדה המילה האהובה שחלפה על שפתיו של ברטול, באיחור כה רב, אחרי כל כך הרבה שנים של קור וסבל.
הרעש היה מחריש אוזניים.
הלחישות במסדרונות, זעקות הכאב, ההבטחות שנשברו, המילים שהתרוקנו, הסטירה המצלצלת של אימי, כל האהובים שזנחתי בלב קר ומילות האהבה של ג'רלד שלחש לי לפני שנים כה רבות, כל הקולות התערבלו בראשי, מחרישים את שמיעתי, עד שלא יכולתי יותר להקשיב להם וכיסיתי את אוזניי בידיי בניסיון נואש להשתיק את כל הקולות.
התופים חדלו, נדמו – ושקט השתרר בכיכר.
מבעד לדמעותיי צפיתי בתליין שעמד לבצע את גזר הדין.
הגרזן הונף – וזעקה שבקעה משלושה גרונות בעת ובעונה אחת, פילחה את האוויר!
"ק ט ל י נ ה ! ! ! !"
התליין עצר את תנופתו באוויר, מופתע מהגבר הזר שעזר למלכה המודחת ברגעיה האחרונים וכעת בקעה מגרונו אותה זעקה מחרידה, שבקעה גם מגרונה של אימי, שקראה אלי בתחנונים. בזעקתה ניסתה לבקש את סליחתי – כך שמעתי בקולה.
ולצידי, החרידה את ליבי זעקתו של ברטול, האיש שידע את כל האמת ומעולם לא סיפר לי. האיש שתמיד היה לצידי אך לא מנע את כאב נעוריי.
האיש שידע את כל סודותיה של אימי, האיש שעיניו השחורות השתקפו בעיניי ובעיניו האהובות של ג'רלד...
עוד רגע אחד ארוך הבטתי בעיניים השחורות האלה, שגילו לי עכשיו את הכל והציפו אותי באותה אהבה אליה כמהתי כל השנים.
לאחר מכן הפניתי את מבטי ממנו וסימנתי בראשי תנועה קטנה לכיוונו של התליין.
זקפתי את קומתי וסובבתי את גבי ובצעדים איטיים פניתי לחזור אל חדרי, כשמילותיה של אימי חרוטות לעד בזיכרוני:
"אין לך איש מלבדך בעולם... בִּיתִי..."
סוף
