האנשים של חג האהבה

 

כבר כמה ימים לפני חג האהבה, הרגיש ליבי שסערה עומדת בפתח הדלת. אנשים מן העבר צצים להם כאילו דבר לא השתנה, שולחים הודעות אהבה ממש כמו פעם. אנשים חדשים מופיעים פתאום משום מקום, ממלאים את שליחותם, להיות האנשים של חג האהבה.

 

האנשים של חג האהבה נוצרו במיוחד עבור לבבות כואבים.

לבבות מחפשים, מתלבטים, מפנטזים, חולמים, דורשים, רוצים, אוהבים.

לאנשים האלו, יש רגישות מיוחדת לאותם לבבות. הם חשים באנרגיות האלו באוויר, לפני חג האהבה. צמאים לרגש.

 

יום לפני וכבר הפלאפון מתמלא בהודעות מגוונות. חלקן נועזות, חלקן פחות. את חלק מהמספרים אינני מזהה. אנשים שחזרו לחיי, אנשים שהגיעו לחיי, וכולם לכבוד חג האהבה. הוא הציע דובי, הוא הציע בית קפה, הוא הציע צניחה חופשית ופיקניק על הים. הלב משתגע בין אותן הצעות, וכל מה שהוא רוצה זה להיות מאושר, שלם, לעשות את הדבר הנכון.

 

אבל איך בוחרים מהו הדבר הנכון? מקשיבים ללב? מקשיבים לאינטואציה? מקשיבים להגיון? לכולם יחד? הרי בסופו של דבר הכל יכאב.

 

וחזר אותו פיתוי מיתולוגי. הפיתוי שלא באמת נעלם אף פעם. בתוך הלב פילס לעצמו מקום של כבוד, מחכה לפרוץ החוצה בכל הזדמנות שהיא. אותו פיתוי יצר קשר דווקא היום, כשהוא מציין כמה לא רלוונטי הוא חג האהבה, אך כמובן שישמח לפגוש אותי מחר ולהתנשק בחצות.

 

הלב בוכה קצת, מתלבט מה כדאי לעשות. להיות יפה, ללבוש את החולצה עם המחשוף הנדיב ביותר, להיות מאופקת, ולפגוש את הפיתוי? הגוף ישמח, הגוף יהנה, הגוף התגעגע כל כך לפיתוי...

 

או שמא עדיף לוותר. לזרוק ג'ינס וגולף, להיפגש עם האחרים, אלו שבאמת יודעים להעריך אישה.

 

הפיתוי דופק על החלון הגשום. טיפות הגשם הקרות לא מפריעות לו במעשיו, הוא ישיג כל מה שירצה- אם רק ירצה חזק מספיק. הוא ממש פה, רוצה להיכנס לחדר, לסביבה המוגנת והבטוחה שלי. רוצה לגזול ממני את מה שעוד נשאר אחרי הכיבוש האחרון שלו. הוא פה, פותח את החלון באיטיות, מאפשר למשב רוח להקפיא את האוויר החם. הוא רוצה אותי, אני הפנטזיה הלא ממומשת שלו. הוא צריך את הגוף שלי, את הדאגה שלי, את המסירות. קרצה לו ההזדמנות, כשפתחתי לו את דלת הלב, והוא התנפל שוב. כחיה רעבה, קורע את ליבי. התפרים טריים כל כך, והוא נהנה מכל רגע. הוא ממש פה.