"מרגע שביצע אדם רצח הוא מהר מאוד ימצא את עצמו גונב.
הצעד הבא יהיה אלכוהוליזם , להפסיק לכבד את השבת, ומכאן קצרה הדרך להתנהגות גסה.
ברגע שאתה עושה את צעדייך הראשונים בכיוון הזה, לעולם לא תדע אייך תגמור.
הסיבה לנפילתם של הרבה מאוד אנשים היא איזשהו רצח שהם ביצעו פעם, ומעולם לא הצליחו להסתדר איתו" (אלפרד היצ'קוק)
"היה לו כובע שחור מצטנף , קודקודו נופל בצורה משעשעת למדיי ושיפוליו מקנים לו מראה של צועני . כובע שחור מבריק של מכשף גדול.
שמעולם לא שמט מראשו.
כאילו נולד איתו.
אל תוך הריק, אל האפלה.
עיניו היו אפורות כמו הערפל ומבטו היה קר כמו מי הגשם האחרונים , צבע עורו חי ושפתיו מצולקות וגדולות הוא היה יושב שם כל הזמן.
על אותה גבעה חצובה בשקרים משלה, שקרים של כולם.
חוץ ממני.
חוץ מהיצ'קוק.
מפזם באוזניי משפטיי חוכמה על היצ'קוק , היווה לו דוג' לחיים הקולנועיים אותם הוא רצה להגשים .
הליכתו המגושמת תמיד הפחידה אותי .
אהבתו הכפייתית להיצ'קוק תמיד סקרנה אותי.
והפיכת שם כינויו תמיד השאירה בי חותם ששואל תמיד : "אבל למה היצ'קוק?"
"הוא היה הכול מהכול. הוא אגדה שאני אוהב לנצור"
סרטו האילם של היצ'קוק מככב בסלון הראוותני שלו שמעוטר בחיות מפוחלצות וסט איפור כהה במיוחד.
"את מלכתי , יש לך עוד זמן להבין מי הוא היה , קחי את הזמן ולמדי אודות אותו אדם שהתחיל בכלום והפך למשהו"
"האם אתה חושב שאדם יכול לחבל בסדרי הבריאה?"
שואלת אותו אנחנו צופים בסרטו המהודר והראוי לשבח "הציפורים".
תמיד פחדתי מציפורים.
יש בהם משהו מאיים ויפה ביחד.
זה כמו להביט ביצירה מושלמת ולדעת שברגע הכי קטן של מצמוץ עיניים אתה יכול לפספס איזו תנועה שלה שאף אחד לא ראה מאידך אתה יכול לקבל צלקת שתיזכר בך לנצח .
אני מדמיינת את הציפורים שלי בלילה.
הן עפות בתנופה כ"כ חזקה שאני מרגישה אייך השיער שלי עף כמעט איתי אחורה.
מרגישה אותו נושף בעורפי כמו אותה ציפור.
הציפור בחלום שלי!
מאותו סרט של אותו היצ'קוק!
הן אותן ציפורים...
"הציפורים הקטנות יותר היו מתקיפות עכשיו את החלונות....
הוא הכיר את הקול העדין של מקוריהן על פני לוחות העץ.
הניצים ציפורי הטרף, התעלמו מן החלונות , הם רכזו את התקפם על הדלת.
נאט הקשיב לקול העץ המתבקע ותהה כמה מיליוני שנות זיכרון היו אצורים במוחות קטנים אלה, מאחורי המקורים החובטים והעיניים החודרות שעתה היו מנחות אותם להריסת עולם האנושי בדייקנות ובהתמדה של מכונות " (קטע מתוך "הציפורים" מאת דפנא דה מוריה\היצ'קוק".
שומעת אותו מגלגל את המילים שנשמעות כ"כ מוחשיות.
תוהה מי הוא האדם העומד מולי?
האם יש בו שמץ של אנושיות ?
עיניו יורקות אש ומרגישה לי צמרמורת קלה שאוחזת את בטני וחולפת במשב רוח קל על זרועותיי.
"היצ'קוק" אני שומעת אותו לוחש.
חושבת על אותן ציפורים , חושבת על אותו סרט וליבי מלא אימה.
"מפחדת מאותן ציפורים"
"כן אני יודע. מרגיש אותך..." אומר לי מתקרב ומריח לי בבושם ממכר.
" תהית לעצמך ולו לפעם אחת ....
מי הן אותם "ציפורים"???
"תלוי איך את מגדירה אותם"
"אני רואה אותם.. אחת מהן יושבת על כתף ימין שלך ומביטה בי, באותו מבט מאיים שאתה מביט בי כעת"
ולרגע קט שאני מביטה לאותה ציפור שמשתנה לעורב אני ממש יכולה לשמוע אותה לוחשת מכתפו....
"היצ'קוק..."
הזכויות שמורות להדר מיליס
