החיוך שלי מעולם לא היה רחב כל כך. הלב שלי מתמלא עונג, שמחה, אושר בל-יתואר, אנשים סובבים אותי, זרים ומוכרים, ניגשים אילי, לוחצים את ידי, חלקם מנשקים אותי על לחיי, מברכים אותי בחיוך חם: "מזל-טוב, מזל-טוב שיהיה רק טוב", "מזל-טוב, כל הכבוד, סוף סוף זה הגיע, מזל-טוב", "מזל-טוב, עכשיו זאת עובדה, את רואה, הסבלנות באמת השתלמה". אני מסתובבת ביניהם, על ענן לבן, ערפילי, רך, אף אחד לא רואה אותו, רק אני, מרחפת, צוחקת, דומעת מרוב שמחה, לא מאמינה, כמה המתנתי לו, סוף סוף זה בא, האיחוד הושלם, ואני, אני הכלה, כלת השמחה, הנאה צרופה. גד ואני, אני וגד, ממלמלת, איזה מזל נפלא.
קולות פולשים להכרה שמתמוססת לה בהרגשה נפלאה. האנשים שמקיפים אותי דוהים, מתרחקים, אני קוראת להם, הם לא חוזרים, "לא, לא, - זועקת ההכרה - לכו קולות, אתם מטשטשים את התמונות", מתהפכת, מתקפלת, נושמת עמוקות, מנסה לאסוף את האור בחזרה. כבר מאוחר, אור אחר הבקיע דרכו לעפעפיים, מטריד מודיע: יום חדש הגיע, אין לו זמן, הוא ממהר, מוגבל בשעות. אין לו זמן לחלומות, יש בו מטלות רבות.
יש אהבה ויש אהבה. האהבה הזאת קצת גדולה מידי, אולי אפילו עלי.
אהבה אחרת, מיוחדת, ללא כל תנאי, שאותי מושכת, קצת חונקת, משתלטת, משתקת, מרגשת כל פעם מחדש. כל סיכוי מבעיר בי שביב נוסף, קרן אור בוקעת, זורחת, מאירה בי פינות אפילות, תקוה נולדת כל יום מחדש, ואני חולמת פעם אחר פעם איך יגיע הגישוש למימוש. הכמיהה, התשוקה, געגוע למה שעוד טרם התהווה, כיסופים עזים, אש גדולה בוערת, לא מאכלת, מחבקת בלי לחרוך או להותיר סימן, כל פעם מחדש.
קיץ 1973. במשרד הפרסום "אל-הון" החדרים המו, מכונות כתיבה תקתקו, הרדיו ניגן, מכל עבר נשמעו קולות, עובדים, אורחים, המולה רבה. על דלפק המזכירות פרושים ערימות נייר מודפס, מחולקות לדפים ממוספרים, אני עומדת מולם, אוספת דף מכל ערימה, מרימה את השדכן ומחברת.הערימות מתמעטות לערימה אחת מסודרת.
שמעון השליח נכנס מבעד לדלת, "יש מה לשלוח?", "כן", עונה מרים המזכירה בחיוך, "אבל תמתין כי זה עוד לא מוכן, ובינתיים יש הפסקת צהריים, אז בואו נאכל". הם מתאספים אחד ליד השני סמוכים על השולחן הגדול, אני מתביישת להצטרף, גם חדשה וגם זוטרה, יושבת בפינה שלי ולועסת, חושבת על המשרה החדשה. לא מזמן השתחררתי מהצבא, הכל נראה לי עדיין זר, קצת מוזר.
קולות עליזים בוקעים מהשולחן ליד, הם מדברים על מישהו מיוחד. אני שואלת על מי הם בדיוק מדברים והם מספרים. פעם ראשונה שאני שומעת עליו. ההתלהבות שלהם גדולה, סוחפת, אני נדבקת, שואלת עוד ועוד. הם מספרים לי כמה שהוא מפורסם וכל כך ידוע. "איך לא שמעת על גד עד היום?, את בכלל לא בענינים, את לא קוראת עתונים?". הסמקתי והמשכתי להקשיב, לא רק מפורסם, כוכב זוהר, סלברטי בקנה מידה לאומי, כולם רוצים אותו להכיר, אישית. פשוט מדהים, ולתכונותיו הנפלאות נוסף גם לב רחב, נתינה מופלאה, שאין לה סוף. היכולת הזו נוגעת בי עמוק, יושבת מוקסמת ומדמיינת אותו, את יפי-תארו, "איזה מדהים, ענק, גם אני רוצה להכיר". "תכירי, תכירי, אל תדאגי", צחקו ואמרו, אמרו ולא ידעו עד כמה וגם אני.
ימים חולפים ושוב אותו מאזכרים, הוא בסביבה, הגיע, יש סיכוי למפגש.במשרד שואלים אותי אם אני רוצה להצטרף ואני מסכימה בחפץ-לב. מפגש ראשון שלא אשכח לעולם, עמדתי מהצד, המתנתי למבט. מכל הסובבים אותו הצלחתי לצוד את עינו, הוא קרא לי ונגע, "אני?, בטוח?, עכשיו?. לא האמנתי שאני הקטנטונת, אחת מיני, זוכה לטעום קורטוב. אחרי מפגש קצר מלהיב הוזמנתי לבלות בחברתו יומיים של חופשה חלומית, הייתי מאושרת והתחלתי לפתח משיכה בלתי אמצעית. ידעתי, הרגשתי שמבחינתי זו רק ההתחלה, אצלי הוא הפך לכלי שיוביל לתכלית, וכבר הבנתי שאין סיכוי לאיזו שהיא התחייבות מצידו. היה לי ברור שהוא פרפר עליז, שאת צבעיו אוהב להפיץ. בטבע יש כל כך הרבה פרחים. ההבנה הזאת לא הועילה במאום, לאט לאט התגנבה בי ההרגשה שהוא האחד והיחיד ולי נועד. הייתי מוכנה להמתין לו לעד. לתת לו זמן בלתי מוגבל עד שיחליט יום אחד את כולם לזנוח ואיתי לברוח. שמרתי על קשר קבוע, שגרה של ציפיות, התחושות והרגשות התפתחו וצמחו. פעם בשבוע קבוע, הוא רפרף בחיי. פגישות קצרות יזומות מצידי הוסיפו לטירוף הדעת. מדי פעם נגע בי בליטוף אקראי, מחייך, קורץ ומסתלק, הולך לרעות בשדות אחרים. הלב שלי כואב, כמעט מתפוצץ, אני מרגיעה את הקנאה הנושכת, מרככת את המכה, ממשיכה לצפות, לא מסכימה להרים ידיים, לזנוח, לחדול, לוותר. הצלחות קטנות הופכות את התקוה לקיבה גמישה, מתרחבת ומתכווצת ושוב גדלה, רוצה עוד, וגם אותי כמעט בולעת. לפעמים אני חוששת מהגזמה, מרוצה שבתוך כל המהומה, מצליחה לתחום גבולות, לי יש קו אדום שאותו לא מסכימה לחצות, על עצמי מתפלאה איזו עיקשות ואיזו התמדה. שנים חולפות והכוכב הופך למטאור. הוריו המאמצים מביאים לו יחצ"נים שמאירים עוד יותר את הדרך, את החלום, אור תעתועים. הכוכבות שלו תובענית, בכל פינת רחוב, בכל עיתון וערוצי טלויזיה הוא מופיע ממש מדי יום. לא נותנים מנוחה, חלילה מלשכוח, יום יום מזכירים. מדי פעם אני שומעת על הצלחות, יחסים אקראיים שהפכו לסיפור אהבה לוהט. במקביל מספרים, מדברים גם על אירועים אחרים, מרכלים על מפגשים של אידיליה שמחה ואיך התנפצה לה הבועה והפכה לאימה. אני מעכלת ופולטת מיד, חושבת שכנראה לא לכל אחד הוא מתאים, מצטערת בשבילם שלא השכילו למצוא את השביל. הידיעות הללו לא מפריעות לי להמשיך לחלום, האש שלי קטנה, מוזנת מעצמה והתקווה מזמן כבר הפכה לשגרה קבועה.
מתי שהוא במשך היום מתקשרת אחותי אירית, "מה נשמע?", היא שואלת. אני מספרת לה את הכל. היא מתעצבנת עלי נורא, אומרת: "עוד פעם?. לא נמאס לך?. מתי תפסיקי לחיות באשליות?. אני מתחילה לחשוב שאת פשוט לא נורמלית. ממש ממש לא שפויה. כל כך הרבה שנים את עושה מעצמך צחוק. אין אחד שמכיר אותך ולא יודע על השגעון שלך. די, נמאס, אני לא רוצה יותר לשמוע. תתחילי לחיות ולא להסתמך על חלומות". אני צוחקת, קצת ממבוכה, היא מתחילה לשיר לי שיר ישן נושן שליחו טרם נס: "אשליות, אשליות רבות....". יש לה כוונות טובות, אני אפילו לא כועסת, לפעמים חושבת שהיא אפילו צודקת,אבל לא מסכימה לוותר, לא מרימה ידיים, שתדבר מצידי עד מחר... , זו אפילו לא אפשרות, אף אחד לא מבין, לא יודע מה אני מרגישה, איך אפשר לבקש לוותר על התקוה, לא, אני לא מוכנה, אפילו משמיים שולחים לי אותות, סימנים. גם חלומות הם מסרים.
השיר שירו של ניסים סרוסי.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
.
