"בהתחלה כמו בכל התחלה היא הייתה בלתי מורגשת.
עם הזמן שחלף הוא החל לגלות שיש לה עיניים חכמות שאפשר לשאוב מהן הרבה עניין.
היא מילאה בכתב ידה שורות שורות של מילים שטוו לסיפור את חייה המלאי הייסורים שכפתה על עצמה.
היא כתבה וכתבה והוא קרא וקרא וככל שהבין יותר כך הבין שחכמתה מסוכנת יותר , חריפה וחסרת פשרות .
האנרגיה העצומה שעטפה אותו רק מנעה ממנו להתרחק מהסכנה אבל לא לברוח לגמרי.
הוא התמכר לכאב שנבע מתוך השורות שכתבה וחש הנאה מרובה מניסיונותיה הכושלים לצאת ממבוך הייסורים שהביאה על עצמה, לא מתוך אכזריות אלא פשוט מתוך האתגר העצום לפצח את קוד החכמה שלה, לדעת מי עומד מולו.
לפתור את חידתה.
מיום ליום הייסורים הכבידו על גופה החלש והיא הלכה ונעלמה, רזתה מרוב בדידות מרוב כאב.
עמדה מול הראי והביטה בגופה הילדותי והכחוש והייתה מאושרת שהצליחה להביס אותו .
לגרום לו לגוף לסבול.
כן הגוף שלה נכנע לה ואז נותר לה רק דבר אחד .
להכניע גם את הנפש.
היא גזרה על הנפש גזירות מדהימות לבן תמותה ונלחמה בכל גילוי של רגש כלפיי עצמה .
גירשה מתוך קרביה את הרחמים האהבה והתום.
הוא קרא את השורות וגם את מה שבניהן וידע אותה .
ידע ופחד.
עם אור ראשון שהגיחו קרניי השמש הראשונות היא לגמה מכוס המים הקרים ובלעה 18 כדורים כמניין שנותיה ונשכבה על המיטה.
צללה אל תוך תרדמה עמוקה שממנה לא תקום לעולם.
למחרת ב-14:00 בצהריים בית העלמין מלא.
הוא, עומד מחוץ לגדר ומביט במאות המלווים, מזהה את האם מתייפחת על פתח הקבר והאב מביט בעיניים אדומות ושפתיים חתומות .
פוחד להיכנס עכשיו פן יביטו בו כולם ויאמרו : "הוא ידע ! יכול היה לעשות משהו למרות שאותה אי אפשר היה לעצור "
עשרות פרחים מכסים את הגולל שנסתם על הקבר והוא מעז להיכנס רק כאשר כולם כבר הלכו.
לא הוא לא בכה, הוא ידע שדמעות מעולם לא עשו לה כלום בחייה ובטח שלא עכשיו ולכן הוא מחייך אליה ולוחש: "אני מצטער שלא הבאתי פרחים " ואז הוא ניגש ושותל עץ קטן למרגלות הקבר ומשקה אותו במים מהברזייה הסמוכה על מנת שהעץ יגדל ויעשה לה צל.
הוא ידע שהיא לא אוהבת שמש.
הוא מחייך אליה שנית ואומר : "שלום ילדה , תנוחי בשלום מגיע לך לנוח..." והולך אל מחוץ לבית העלמין ואז הוא בוכה.
בוכה על עצמו שלא הספיק לפתור את החידה.
באותו הלילה הוא חולם אותה ובחלום היא צוחקת : "למה את צוחקת?" הוא שואל והיא עונה לו....
"טיפשון , זהו פתרון החידה- אני הוא פתרון החידה"
ואז היא נעלמת מהחלום והוא מחייך מתוך שינה.
עד עצם היום הזה אני מוכן להישבע כי בלילות ירח מלא אני שומע אותה מדליקה סיגריה וצוחקת .
כן רק בלילות ירקח מלא , שהריי היא ילדת ירח.
היא מעשנת וצוחקת עלינו שהריי גם היא הייתה פה פעם .
הייתה ואיננה .
הייתה וקיימת.
והוא?
הוא לא ידע שהוא יודע את פתרון החידה..."
זה יכול להישמע אכזרי אך הסיפור הזה נכתב עליי ע"י האיש שאני יכולה להגדיר אותו תחת המון הגדרות.
החבר הכי טוב, המורה הרוחני, והמוזה שלי.
זה נכתב לפניי 8.5 שנים ועד היום אני נוצרת את מכתביו כאוצר .
ברגע הכי קט שאתה מביט לתוך זוג עיניו של החבר הכי טוב שלך ואתה מניח שאתה מכיר אותו אתה בעצם מבין עד כמה הוא זר לך.
הוא מעולם לא התיימר לדעת אותי, לנבור בי, הוא פשוט ידע אותי .
הוא ידע אותי בלי שהבחנתי מתי הוא הספיק ללמוד אותי .
אז ממקום פשוט , מתוך מקום של הכרה, הוא כתב את שכתב ואני קראתי והתרגשתי עד דמעות בכל פעם מחדש גם אחריי 8.5 שנים.
אז יקירי- לעולם אנצור את המכתב הזה שתיארת בדיוק מופלא ובכאב גלוי את המוות שלי.
דרך זוג עינייך.
שלך אוהבת תמיד הדרי.
