"נדיבות לב הינה היכולת לתת - יותר ממה שאתה יכול לאגור" (חליל ג'ובראן)
"את לא צריכה את זה" – היא שאלה תמהה כיצד אני ממלאת שקיות שלמות בכלי מטבח, בגדים, מצעים ומוצרים נוספים, בכוונה להעביר הכל למשפחות נזקקות.
"למה אני צריכה?" - עניתי לה בשאלה – "הרי כל שנה אנחנו רוכשים סט צלחות חדש לחג הפסח, מחדשים את המלתחה, רוכשים מצעים חדשים. למה צריך לאגור דברים?" - ביקשתי ממנה שתמיין גם את מה שיש לה בארון ובמגירות הנעליים ותעביר הלאה את כל מה שהיא לא צריכה. הייתה זו בקשה קשה.
"קשה לי להיפרד מהדברים" – אמרה - "אולי ארצה ללבוש אותם בשנה הבאה? או שהאופנה הזו תחזור?"
למותר לציין שזה לא שינה דבר, כאשר בכל פעם שהייתה עומדת לצאת, הייתה פותחת את הארון כדי להתלבש, הייתי שומעת את המשפט החוזר – "אמא, אין לי מה ללבוש" כשארון הבגדים שלה מלא עד אפס מקום.
כשהייתי מעירה את תשומת ליבה ואומרת – "תראי כמה בגדים יש לך?"
הייתה משיבה – "כן. אבל אני לא לובשת אותם".
"אז למה הם בארון? למה את לא מעבירה אותם?" - הייתה שאלה זו נשאלת כל פעם מחדש.
"את צודקת, אני צריכה לעשות את זה" הייתה עונה ומתקשה לבצע את בקשתי. ואני לא הייתי מוותרת - "את יודעת, אומרים שבורא עולם פותח את ידיו למי שידיו פתוחות. אדם חכם אמר ש"נדיבות לב הינה היכולת לתת יותר ממה שאתה יכול לאגור" – ציטטתי את דבריו של חליל ג'ובראן. - "אם לא תלמדי לתת – יהיה לך קשה גם לקבל".
הנתינה הייתה הערך שליווה אותי בכל חיי. בכל מעשה שעשיתי השתדלתי לפתוח את ידיי וגם את ליבי. יכולתי בקלות להימנות בין אלו שנזקקים כפי שכולנו עלולים להגיע לכך חלילה וחס שכן אף לא אחד יודע מה ילד יום. לכן, ידעתי להוקיר תודה מידי יום על הבריאות והפרנסה שבורכתי בהם ולא שכחתי לחלוק את מה שיש לי עם אחרים. כך ניסיתי להוות דוגמה לילדיי ולכל סובביי. אולם הקושי לתת אצל ביתי הפתיע אותי בעיקר לאור מה שקרה כשהייתה בת 13 וכיצד הצליחה אז לפתוח לבבות אטומים בעזרת רגישותה הרבה.
קארין הייתה בדרכה הביתה מחנות הפרחים כשזר פרחים מרהיב בידיה מיועד להגיע אליי לכבוד יום המשפחה. בדרך חזרה חלפה על פני בית אבות והבחינה באדם זקן שישב על ספסל מחוץ לבית האבות והתבונן בה ובזר הפרחים שבידה.
כשהגיעה הביתה הגישה לי את זר הפרחים באהבה כשהיא נושקת על לחיי ומברכת אותי ביום משפחה שמח. משהו בעיניה גרם לי לשאול אותה – "מה קרה?"
היא סיפרה לי, משתפת אותי בחוויה שחוותה לפני מספר דקות - "כשחזרתי הביתה ראיתי איש זקן יושב על הספסל והוא נראה לי עצוב כשהוא הסתכל על זר הפרחים."
רגישותה הרבה הדהימה אותי. באותו רגע הייתי גאה מאוד להיות אמא שלה. כששמעתי את דבריה ידעתי שאני צריכה לעשות משהו אבל לא ידעתי עדיין מה. לכן שאלתי אותה – "אם היית יכולה לעשות משהו, מה היית עושה?"
"אם היה לי כסף הייתי הולכת לקנות לו זר פרחים" – ענתה.
דמעות עמדו בעיניי. מבחינתי הייתה זו המתנה הכי נפלאה שיכלה להגיש לי ליום המשפחה. יכולתי לתת לה כסף שתקנה לו זר פרחים אבל הרגשתי שעליי לעשות משהו מעבר לכך. כל מהלך שהתרחש מעתה נעשה כאילו מאליו. ראשית שלחתי אותה לברר כמה זקנים מתגוררים בבית האבות. היא רתמה את חברתה לעזרתה ושתיהן הלכו יחד. - "300 זקנים מתגוררים שם" – אמרו לי לאחר שחזרו שתיהן.
לקחתי את ספר הטלפונים והתקשרתי למספר חנויות פרחים.
כל שיחה עם בעל חנות פרחים פתחה במשפט – "רציתי לברר, בבית אבות בעיר מתגוררים 300 זקנים. ביתי וחברתה מעוניינות לתת פרח לכל זקן לכבוד יום המשפחה. יש דרך שבה תוכלו לעזור?"
לא היה זה אז מאופיי לנהוג באסרטיביות ובביטחון אולם כפי שציינתי קודם לכן, המהלכים התרחשו מאליהם.
חלק מבעלי החנויות הציעו להוזיל את התשלום עבור אספקת הפרחים אולם בעל חנות פרחים אחת התרגש מאוד מדבריי. הוא הציע מיד לספק 300 פרחים בעלות של 300 שקלים אך הצעתו שבאה לאחר מכן, השאירה אותי פעורת פה ונרגשת מאוד. הוא הציע לתרום מכספו 200 שקלים עבור עלות הפרחים כך שסך ההוצאות שלנו יסתכמו ב-100 שקלים בלבד.
כאשר הגיעו ביתי וחברתה לחנות הפרחים. הפרחים היו מוכנים כבר בתוך שני דליים ובנוסף ניתנה להם קופסה מלאה בסוכריות – מתנה מבעל החנות שתחולק לזקנים. לאחר שהן חזרו מבית האבות וסיימו לחלק פרח לכל זקן, הן לא היו צריכות לספר לי מה הן הרגישו. ראיתי את האור שקרן בפניהן.
יומיים לאחר מכן פרסמתי את הסיפור בעיתון המקומי ותיארתי את נדיבות ליבו של בעל חנות הפרחים ללא ידיעתו. כשהגשתי לו את המודעה שדאגתי למסגר אותה ולהביא לו אותה באופן אישי לחנות - הוא התרגש מאוד ואמר – "הוקרת התודה מגיעה לכם – כולנו רוצים לתרום אבל כנראה שאנחנו צריכים שיעודדו אותנו לעשות זאת".
הזכרתי לביתי את מה שעשתה אז. ללא מילים היא הביטה בי כשהאור ניצת בה מחדש והתחילה להכניס לשקיות את כל מה שלא נזקקה לו.
בכל אחד מאתנו קיים לב רחב וחם. תלאות החיים הפכו אותנו לנוקשים אבל לעיתים אנחנו זקוקים לתזכורת קטנה בלבד כדי לבטא את נדיבות הלב הקיימת בנו.
