הכספת נחה בתוך שידת עץ פשוטה. כמה קל ומשונה, חשב לעצמו. כמה לא אחראי, בהתחשב למה שהיא מכילה. כספת פשוטה, נושאת צופן שלהערכתו יצליח לפענח תוך עשרים דקות. הוא העדיף לעקור את הכספת ממקומה, ולצאת מהבית כמה שיותר מהר, זה לא הזמן לבדוק מה יש בכספת. והוא עשה זאת בצורה מחושבת, לאט, באלגנטיות, כמעט בחרדת קודש.
עופר יצא בדממה כפי שנכנס.
בחוץ נשם לתוכו את האוויר הקריר והלח, סקר את האיזור ואז חצה בריצה את המדשאה, טיפס על החומה ונע בתוך הערפל לכיוון הואן השחורה.
בתוך הואן השחורה הניח את הכספת במושב שלידו, והתניע בעוצמה...
כוח ההתנגדות של המתנע והצמיגים השמיעו קול צורמני בשקט של הלילה, אבל עכשיו זה כבר לא היה עקרוני חשב עופר, פרץ קדימה, והסתלק מהרחוב.. השעון על לוח המכוונים זהר אליו, שוב התפעל מהזמן הקצר שבו עשה את העבודה. שתי דקות ושלושים שניות.
החוקר הניח את רגליו על קצה השולחן והחל להניע אותם בקצב איטי. מה שעצבן את עופר בכל פעם שהעור של נעליו השמיע קול איוושה מעצבנת. באדישות מוליכה שולל בהה החוקר בעשן המסתלסל מפיו, והתעלם מהמצוקה שבפניו של עופר, למען האמת הוא רתח בכל פעם שלחש שהוא חף מפשע. לפני חצי שעה כאות התחשבות הורה להביא לו קפה. הקפה היה מר ופושר, אבל עופר לא התלונן, אם כי היה קשה לו להרים את הכוס בידיים אזוקות. "פששש...." התפעל החוקר. "הצלחת לעקוף את מערכת האזעקה, ולנפץ את מצלמות האבטחה." אמר בנונשלנטיות. שקט כמו פנתר שוחר לטרף, בהה בקצה הלוהט של הסיגריה דקה ארוכה.
פתאום הוריד את רגליו בתנופה שעופר לא היה מוכן לה, דפק בכוח על השולחן, עד כי ניתזי קפה התעופפו לכל עבר, עופר מצמץ בבהלה בולע את המילים שעמדו בקצה לשונו, 'בן זו...'
"או קיי..." החוקר קירב את פניו אליו עד שעופר יכל לראות בבירור את נחיריו מתרחבים בכעס. "איפה החבאת את הכספת? מה עשית עם הכסף?" שאל. עיניהם נפגשו. דקה ארוכה ומורטת עצבים.
"לא היה כסף." ענה עופר.
לרגע מפתיע אחד, התרכך מבטו של החוקר בחוסר הבנה. "מ'זתומרת לא היה כסף?" ותוך כדי חוסר הבנה התמלאו פניו בחוסר אמון. "זהב?"
עופר הניע את ראשו לשלילה, עיניו מצטמצמות בגלל עשן הסיגריה שהיה כל כך קרוב לעיניו עד כי חשב שהוא הולך לדמוע. החוקר איפר את הסיגריה במאפרת ברזל, וינק ממנה ארוכות. "תכשיטים? יהלומים..?" שאל בטון מהסס. עופר הניע את ראשו לשלילה. "ניירות ערך? מניות?" המשיך החוקר בחוסר סבלנות, מאדים לנוכח שלוותו של עופר, מגלה שמשהו בפנים שלו לא מוצא חן בעיניו כשהניע את ראשו שוב לשלילה. "משהו בעל ערך?" ניסה.
עופר רק משך בכתפיו. מה הוא יודע?
"אההה.... אני לא מאמין לך!!" מעך את הסיגריה שלו, ונשף החוצה את האפר והפיח שהצטבר בריאותיו.
גם הוא לא האמין למה שראו עיניו כשפתח את הכספת....
עופר הוציא את זעמו מול שק האיגרוף התלוי. ההד שנשמע מקולות נעלי הספורט על המשטח הפרקט נבלע בין הקולות החנוקים שנפלטו מדי פעם מפיו. הוא היכה בשק בכוח, וכעס על העובדה שישנם יותר מדי עשירים מזויינים שחושבים את עצמם לאלוהים בגלל כמות הכסף שיש להם.
באופן די אווילי חש מרומה כמו שלא חש כך מעולם, האישה הקטנה שבדיוקן – שלא היה בטוח אם היא בעלת הבית או לא – הציצה אליו בלעג מתוך התמונה, והוא זכר את עיניה כאילו ננעצו בו זה עתה. מה שגרם לו להשתולל בכעס לתוך השק, מכה בו בזעם מעוור, בכעס שלא יכל לרסן.
העובדה שלקח כספת עלובה ומזויינת לעומת כל הפאר והעושר שראה - הוציאה אותו מדעתו, הוא בעט בשק. שיט!! שיט!!! הוא בעט, וחש את הזיעה ניגרת ממצחו לכיוון צווארו, הגופייה שלבש כבר הייתה ספוגה בזיעתו ונדבקה אל חזהו.
האדרנלין שעט בדמו כעת ביתר שאת, ועל כל מכה בשק חש ריגוש משונה שהזרים אל דמו את האנדומורפינים המרגיעים שהכניסו אותו להרגשה מסממת.
ואז החל לאבד שליטה במהירות מפחידה. מן מערבולת סוחפת שלא הבין כיצד התחילה וכיצד תסתיים. בעצם, במחשבה שנייה, היא עומדת להסתיים כאן, בכלא. עם האשמה בעוון רצח. סחרחורת פתאומית השתלטה עליו כשנזכר בגופתה המדממת של אורית, הקפה המר איים לעלות חזרה מקיבתו לכיוון הוושט, ומשם החוצה. עופר הרכין את ראשו ועקב אחרי החוקר- שעכשיו החל מסתובב סביבו, מדליק סיגריה נוספת. "אני רוצה עורך-דין." אמר.
דומה היה שבקשתו הציתה בחוקר זעם מחודש, הוא אחז בצווארונו והרים אותו בכעס. "מה היה בכספת?"
"אני רוצה עורך-דין." חזר עופר בשקט. "לא מוכן..." ומשפטו נקטע באגרוף הלום בשפתיו. עופר חש את הבחילה עולה במהירות ונתקעת בגרונו, המום מהכאב המעוור... "בן זונה!" סינן, חש את מליחות הדם בלשונו.
"מה היה בכספת?" שאל החוקר, מתעלם מהקללה.
"א-נ-י. ר-ו-צ-ה. עורך-דין!!" הדגיש עופר כל מילה בנפרד. שוב הביטו אחד בשני ביריבות בולטת.
"או קיי, תקבל עורך-דין." נכנע החוקר. "אבל קודם תאמר לי מה היה בכספת..."
