חצי שעה הוא ישב שם, מתאפק לא לצרוח. רבקה'לה סידרה את שערה של הגר בתשומת לב יתרה, וזה עצבן אותו. בטח כולם מחפשים אותו בטירוף, ולא מבינים מדוע סגר את מכשיר הקשר. הוא אף חשש לפתוח את המכשיר כדי שזה לא ישמיע את צליל הפתיחה הקולני שלו. מידי פעם שמע שברי מילים שרבקה'לה אמרה, וידע, שאם יספר מילה במילה ממה ששמע, אף אחד לא יאמין לו. "בלילה, תכבי את האור... אסור שיראה את מערומייך!" היה צליל של נזיפה בקולה של רבקה'לה, כאילו ידעה שהגר מרדנית, וחלילה לא תשמע לקולה. שלא יראה מערומייך?! הרהר אריק על המשפט, ולא ידע על מי לרחם, על החתן המיועד, או על הגר...
ואז השתררה שתיקה. הוא התרומם מהרצפה, והצמיד את האוזן לדלת כדי להיות בטוח שרבקה'לה יצאה מהחדר. מספר שניות של שקט הוכיחו לו שהיא אכן יצאה, אבל מאידך שמע את הגר בוכה. ליתר בטחון פתח את הדלת בשקט, והביט סביב כדי להיות בטוח שהיא לבד.
היא היתה לבד. נשימתו נעתקה.
הגר לבשה שמלה לבנה תפוחה, צנועה בעלת צווארון עגול צמוד לצווארה, כפתורים זעירים כפנינה השתרעו לאורך צווארה, ומטה לכיוון בטנה... חולפים על פני שדיה הקטנים. מותניה הצרות, מוקפות פרחים קטנים לבנים... והיא נראתה לו סקסית להחריד.
'אסור שיראה מערומייך...' שמע את קולה המהדהד של רבקה'לה, וזה הכעיס אותו עד שלא הבין מדוע, דמעותיה של הגר זלגו ומרחו את האיפור העדין שעל עיניה. "למה את בוכה?" התקרב אליה. "את מתחתנת, וכלה צריכה להיות מאושרת ביום הזה..." לשמע המשפט הזה התגבר בכייה, וכתפיה נרעדו. הוא שלח אצבע לסנטרה, והרים את פניה הבוכיות, הביט לתוך עיני התכלת המימיות, וחיפש אושר שלא היה שם... הן היו ריקניות באופן שצבט אותו, אבל היא הפסיקה לבכות פתאום, ובהתה בעיניו.
אריק ליטף את סנטרה באצבע אחת, מנסה לנחש את תחושותיה, היא עצמה עיניה. "אל..." לחש, ונישק את קצה אפה. מעביר קצות אצבעות בצווארה, ומגלה שראשה גולש לאחור, ונהמה חרישית נפלטת מפיה. מבחינתו, הסכר נפרץ, ובשנייה זאת הוא לא יכל יותר לעצור בעצמו. הוא ינק את צווארה בעוצמה שסחטה מפיה אנקה צרודה, ונצמד אל גופה הבתולי, חש את פעימות ליבה כנגד חזהו. היא רעדה. אבל הוא היה חייב לה... לא הבין מדוע חשב שהוא חייב לה, אך זו היתה התחושה שלו, מחד, חש הגיון בלתי מוסבר לחלוטין, שהוא חייב להראות לה מה היא מפסידה, ומאידך, חש כמו השמוק הכי גדול בעולם, כי הוא לא יכל להפסיק, היא הטריפה לו את החושים. מה לכבות את האור, מה?! חשב באירוניה. מה אסור, מה?! איזה שטויות במיץ?! חשב, ופתאום הרגיש שידיו רועדות כשהוא פורם כפתור אחרי כפתור בשמלה הלבנה שלה...
באורח פלא, שם לב שהגר לא מתנגדת, וסקרנית לדעת מה הוא עושה, סקרנית לחוש את התחושות האסורות. את החטא בהתגלמותו. בכפתור האחרון עצמה שוב את עיניה, "אל..." לחש לה שוב, הרים את כף ידה והניח אותה על מפתח ליבו, בידו הימנית ניסה את הכשרון שלו בפתיחת הכפתורים של חולצתו ביד אחת, זה היה כמעט כמו לפתוח לאישה את החזייה ביד אחת, כשגבה מופנה לקיר, והיד השנייה מתעסקת בחגורה שלה, להגר אמנם לא היה צורך לפתוח חגורה, אבל כשידה השנייה נחה רועדת קרוב למפתח ליבו, הוא חשש לרגע שהיא תוריד אותה, ואת זה הוא לא יכל להרשות לעצמו.
האור בחדר הדגיש את החשיכה בחוץ, הוא בהה בעיניה בכל שנייה כדי להבטיח לעצמו שהיא לא עוצמת אותן. 'בלילה, תכבי את האור... שלא יראה את מערומייך..' הדהד במוחו שוב ושוב קולה של רבקה'לה, לפני שהשכיב אותה במיטה, והחל מנשק בנשיקות קטנות את בטנה החשופה.
********************
אמא שלה אחזה בזרועה מצד ימין, ואמא של מויישה בן גדלייה אלעזר החזיקה את זרועה מצד שמאל. והן הובילו אותה אל החופה, הנשים סביבה שרו את 'בואי כלה...' וסבתא מרים ברכה אותה, "נכדתי היקרה, כלה ענוגה וצנועה, שתדעי רק אושר..." סידרה בהיסח הדעת את הסיכות והפרחים הרופפים בשערה. בממחטת נייר תיקנה את האיפור שנמרח מתחת לעיניה, ונשקה למצחה. "מזל טוב... מיידלע!" התרגשה.
הגר הביטה סביבה, חיפשה בעיניה את המאבטח, אבל לא ראתה כלום מלבד ים של נשים שלא הכירה, ושרות לה בקצב מחריש אוזניים. צעד אחר צעד פסעה לכיוון החופה, חשה עדיין את צריבות שפתיו על צווארה, על כתפיה, על בטנה... וסומק הציף את פניה, סומק לוהט שגרם לה לנשוך את שפתיה בחוזקה עד שכמעט פצעה את עצמה. ליבה הלם ככל שהתקרבה לעבר חתנה.
מתחת לחופה עמד אביה, מסביבו עמדו אורחים, לבושים כולם באותה חליפה של שלושה חלקים, ומגבעת. חכמי התורה, תלמידי ישיבה צדיקים, ואנשים שלא הכירה, מי מהם הוא חתנה..? מי מהם הוא מויישה בן...? השם ישמור... האם שכחה את שמו?
האם אריק הצליח לשכיח ממנה את רוע הגזירה, עד כי דחקה את חטאה עמוק במוחה, ובכך דחקה את שמו של חתנה החוצה? רגליה רעדו עם כל צעד שעשתה, השלשלאות החלו מתהדקות סביבה... מכאן אין יותר דרך חזרה. "קול חתן וקול כלה..." המשיכו לשיר מסביבה, והיא לא הרגישה כמו כלה.
