"מה ??!" החוקר לא האמין למשמע אוזניו. מרגע לרגע היה המום יותר. "אתה צוחק עליי?"
שיחשוב מה שהוא רוצה, המניאק הזה. חשב עופר ושתק. לא מנסה לשכנע שזה בדיוק מה שמצא בכספת המחורבנת הזו.
"מה יומן? מי כותב יומן בימינו?" הוא היה בטוח שעופר עובד עליו.
"טוב, זה מה שהיה שם...!!!" צעק עופר בתסכול. ככה בדיוק הרגיש כשפתח את הכספת. הוא צדק. הצופן היה קל לפיצוח. היה בטוח שהמזל לועג לו, שמישהו עובד עליו בעיניים... שזו מהתלה של החיים, שהתנקמו בו ללא רחמים...."יומן...?!" שאל החוקר שוב, מסרב עדיין להאמין למה שסיפר לו. "כמו 'יומני היקר...'?"
עופר הנהן. ואז, החוקר פרץ בצחוק.... "אישה בגילה, בעידן האינטרנט...?" נדמה כאילו שמע בדיחה עליה התמוגג בצחוק. רק שהצחוק הזה היה מרושע. "אתה עובד עליי?" לא. הוא לא עובד עליו. ולא, הוא לא מדמיין... ולא. הוא גם לא חושב שזה מצחיק!!
דקות ארוכות נראה החוקר מהורהר, מעט מבולבל. היה מנותק במחשבותיו. עופר החל לנוע באי נוחות. הוא רצה להשתין. "איפה היומן? מה עשית איתו? מה כתוב בו?" ירה את השאלות בלי הפסקה, חסר סבלנות משווע, רוצה לשמוע את התשובות, ועכשיו! עופר משך בכתפיו באדישות, מקווה שיניח לו עם השאלות, הוא היה עייף, ורעב. והוא ישב מול החוקרים כמעט 12 שעות. הוא יודע, הוא עוקב אחרי מחוגי השעון שעל הקיר. "אני יכול ללכת להשתין?" שאל בקול עייף.
"בטח!!" חייך החוקר בפרץ של נחמדות. "אבל לפני זה, אתה תספר לי מה עשית עם היומן?"
יומיים הסתובב מסביב ליומן שהניח בזעם על השידה שלו. חש טיפשי ומגוחך על השעות הארוכות בהן תכנן את הפריצה, על החישובים שעשה כדי לנטרל את האזעקה, ובסוף לגלות שמה שהיה בכספת היה יומן עלוב של עקרת בית משועממת. יומיים הסתכל על היומן כאילו היה אויבו היחיד עלי אדמות, כאילו היה ישות בפני עצמו, נלחם בתשוקה לקרוע אותו לחתיכות. לשרוף אותו – עד שישאר ממנו עפר.
ואז הסקרנות הכריעה אותו.
איפה היומן, מה כתוב בו?" קטע אותו החוקר, מעיר אותו מהזיות, ומאותה תמונה שלא נותת לו מנוח. הדיוקן של אורית רוטנברג, ומנגד, גופתה השותתת דם. עופר תהה מדוע החוקר בטוח שקרא ביומן. לא שלא עשה זאת, רק שהיה סקרן מדוע הוא כל כך בטוח.
עופר נשען על שתי כריות גדולות והניח את היומן בעטיפתו הקטיפתית על ירכיו. מכנסי הבוקסר היו צמודים לגופו, והקטיפה של כריכת היומן התחככה על ירכיו החשופים, הוא דמיין את עורה... ניסה לדמיין את מגע עורה תחת ידיו והתעוררות מסויימת גרמה לו להתנשם.
הוא קרא את כתב ידה המעוגל... דמיין את ידה העדינה משרבטת את האותיות ויוצרת מהן משפט מלא תוכן. ומבין השורות קרא את כמיהתה לאהבה... את כאבה... ואת תשוקותיה...
הרגשת חטטנות חלפה בו. פתאום שנא את עצמו על שקרא את סודותיה, אבל לא יכל להפסיק..
"... יש בי שתי נשים. אורית, וגברת רוטנברג. גברת רוטנברג היא עקרת הבית האפורה שלא לקחה סיכון בחייה. אורית לעומתה מוכנה לפרוץ החוצה, ולגמור את הסבל... הבעייה עם אורית – היא חיה ונושמת רק על גבי דפים אלה..." ליד שני המשפטים האלה ציירה אורית קרירטורה של אישה שמנה בעלת חצאית קצרצרה, ומחשוף וי ענקי. בועת שיחה מעליה גילתה שהאישה בציור אומרת :"come on baby…" הוא חייך לעצמו בהנאה גלוייה.
ידו ליטפה בהיסח הדעת את הדף עליו הסתלסלו המילים... כאילו יכל ללטף את האישה שכתבה אותן. ושוב מבלי ששלט על עצמו הסתכל בתמונת הדיוקן שגנב והניח מול מיטתו. עקב אחרי שפתיה החושניות, אחרי עיניה העצובות...
חש שהיה חייב לראות אותה במציאות.
התחושה הזו קיננה בגופו ברגע שראה את ציור הדיוקן שלה עם כל משיכות הצבע במכחול, והתגברה כשידיו נגעו בעטיפת היומן הקטיפתית, תחושת תשוקה שלא יכל להרגיעה ולא יכל להסבירה כשקרא את המילים שכתבה. "יום אחד... אני אהרוג אותו! יום אחד אני ארטש את גופתו! על כל סטירה שקיבלתי, על כל אגרוף שחטפתי. על כל מגע של חגורה בעורי.... הוא יצטער."
"לא קראתי ביומן המזויין שלה!!" צעק בזעם, ולא הבין מדוע הוא מנסה להגן עליה, אורית כבר איננה בין החיים, והוא יושב שם, פורץ לא יוצלח שמואשם ברצח, ומרגיש זוועה כמו חרא שנדבק לסוליית נעל ומלווה אותך בריחו כל היום. איכשהו רוצה להשאיר את דמותה של אורית טהורה. בלי שום פגם. החוקר בהה בעיניו כאילו ניסה לקרוא אותן ולא הצליח. עופר הוריד את עיניו לריצפה. "אני רוצה להשתין, לעזאזל!!!" צעק, ובעט מתחת לשולחן. הכוס החד פעמית שממנה שתה את הקפה התגלגלה על השולחן והותירה שובל של קפה בוץ.
