"יום אחד... אני אהרוג אותו! יום אחד אני ארטש את גופתו! על כל סטירה שקיבלתי, על כל אגרוף שחטפתי. על כל מגע של חגורה בעורי.... הוא יצטער." עופר לא יכל לשכוח את המשפט שכתבה אורית ביומנה. כל הדרך לשירותים חשב על המשפט. וככל שחשב עליו, הרגיש שהוא שונא אותו ורוצה לנקר את עיניו של הגבר שנגע והכאיב לגופה. בלילות היה יושב במיטתו, ובוהה בדיוקן שהציב מולו.
התמונה צויירה בצבעי מים רכים מה שגרם לתמונה להיראות כמעט אמיתית, החום בעיניה בלט על כל גווניו בנגיעות ירוק מלטף, ועופר מצא את עצמו בוהה בעיניה בכל הזדמנות. שפתיה חייכו בחיוך עצוב ועייף. היא הייתה יפייפייה ופניה המעודנים נחרטו במוחו בלי שהתכוון לכך. לא מוכן למראה תמונתה ... ובטח לא מוכן למראה עיניה הננעצות בו בעוצמה חזקה כזו.
מרגיש טיפשי שחש משיכה אל האישה שכלל לא הכיר, אבל יכל להישבע שיזהה את דמותה ברגע הראשון שיראה אותה.
אחרי 16 שעות שבהן נחקר בלי הפסקה נשכב סוף סוף על המיטה הקשה והצרה, ועצם את עיניו בהכרת תודה. ראשו הלם בכאב, פרקי ידיו משופשפים ואדומים. הוא נרדם כמעט מייד, שוכח מהרעב המציק.
אורית לבשה חצאית לבנה שנפלה בקפלים רכים על ברכיה, ומעליה ג'קט ג'ינס מכופתר מעוטר וורדים אדומים רקומים בגבה... שיערה הבהיר הזכיר לו חול על שפת הים. במציאות נראתה יפה יותר כשצעדה על המדרכה, רגליה הארוכות נעלמו תחת חצאיתה המלטפת. בחן את חמוקיה, את ידיה העמוסות תיקי גליונות, את ראשה הנע בעדינות כשהרימה את פניה לקרני השמש. הפנים שזכר מהדיוקן שלה היטשטשו במוחו ובמקומן התמקמו בצורה מופלאה פניה המושלמים , תו אחר תו.
היא עברה לידו, סנטימטר אחד, משאירה אחריה ניחוח מתוק ומרענן. ניסה לזהות את הבושם שלה, וגם כשזיהה אותו לא התעכב במחשבה עליו כדי לא לפספס את נוכחותה. הליכתה היתה איטית, מרחפת. מרותק לדמותה שם לב לתנועות ידיה בהליכתה, לתנועת ישבנה. מודע באופן משונה למשחקי קרני השמש בגווני שיערה. לגילוי עורפה הלבן כששערה נע ברוח.
עופר עשה צעד אחד לעברה... המרחק שהפריד בינהם היה קטן.
היא עצרה.
הוא עצר. ליבו החסיר פעימה.
היא חיטטה בתיק שלה, מה שגרם לתיק הגליונות להחליק וליפול...
רגליו כבדות מכדי שיוכל לזוז...
נאבקה מעט עם תכולת התיק... והתכופפה להרים את חפציה, החצאית השתפלה סביבה כמו הילה לבנה, קרני השמש נשברו בבד יוצרים משחקי צבע בלבן וזהב. והוא אהב לראות את המראה שניגלה לפניו. את גופה הגמיש... את ידיה אוספות את הגליונות.
עוד לפני שחשב איך לגשת לעזור לה, התרוממה. בתנועה גמישה הצמידה אל חיקה את הגליונות בצורה מעט מפוזרת, והגבירה את צעדיה לכיוון מגרש החנייה.
הוא נסע אחריה בכביש המהיר. לאור יום, המסלול שעשה בלילה לפני מספר ימים נראה שונה. קילל כשמכוניות עקפו אותו והפרידו בינו לבין המאזדה של אורית. והתרכז כשהצליח שוב להדביק אותה.
חושיו התחדדו כשהתקרבו לביתה. כשירדה ממכוניתה ונכנסה פנימה, ירד אחריה, עוקף את הגדר הנמוכה. הוא כבר 'הכיר' את הכניסות לבית.
נעלי הריצה השחורות שלו נחתו על המעקה שבמרפסת עם הצמחייה העבותה. מצא אחיזה איתנה, וקפץ חרישית אל מרצפות השיש. ידו גיששה אחרי האקדח שהניח בחגורתו, יודע שלא יהסס לפצפץ את מוחו של בעלה ברגע שרק יגע בה. בגמישות חצה את המרפסת וכרע בשקט לצד דלתות הזכוכית העבה. הם תיקנו את הפריצה ציין לעצמו, כשהכניס סיכה לצילינדר המנעול. הדלת נפתחה באיוושה...
חמישה צעדים בלבד ימינה. הוא זכר את הדרך לחדר השינה שלה. הבית היה דומם. רק קול איוושת השקיות שהניחה על המיטה הפר את הדממה. צעד אחד הפריד אותו מהכניסה לחדרה, הוא עצר והיטה את אוזנו, מקשיב לתנועותיה...
אורית השמיעה קריאה מופתעת. "מה אתה עושה פה?"
האיש אליו דיברה רטן ולא ענה, עופר יכל לשמוע את תנועותיו החדות, שמע משהו נופל ומשמיע קול עמום. הוא נשען על הקיר, ונשם שטחי.
"זוזי!!" קולו נשמע אלים במיוחד. עופר שמע את החבטה של גופה על הקיר... או שהיה זה ארון?
"מה זה? מה אתה עושה?" קולה עלה בהיסטריה עמומה. עופר נדרך ושלח יד לאקדח שלו, מתכוון לפרוץ פנימה.
"קום!!" מישהו הזיז אותו, לא בעדינות יתרה והעיר אותו. עופר פקח את עיניו ומצמץ, ניסה להסתובב במיטה הצרה ולבלוע את הכאב שהשתלח בגבו. מזרון מזויין. חשב בתסכול. השוטר שעמד מולו הניח ידיו במותניו, על פניו הבעה קשוחה. "יש לך חמש דקות להתארגן." עופר ניסה להתעורר, כאב הראש עדיין פיעם בשיא העוצמה. "מחכה לך עורך דין."
