הבית

בחלל כבר שנה שנייה לפי שעונינו. ללא מטרה, ללא דרך.

בשלושת הימים האחרונים טמיר אומר, שהוא רואה כל מיני עצמים מוזרים מרחפים ליד החלון שלו.
חיברנו אותו לרופא האוטומטי.
הרופא ספר כדוריות דם, מדד לחץ דם ושאר ירקות, אך לא מצא שום דבר חריג.

החלטנו שטמיר השתגע. לרחף ככה בחלל יותר משנה, זה באמת יכול להטריף.
החללית שלנו מונעת בכח מג"ח. היא תמשיך לנוע עד אין קץ. היא גם לא תיתקל באסטרואיד או כוכב.
החמצן ממוחזר, המזון גדל. יש לנו מכל טוב. פרט לחברה נוספת ובית.

כנראה שגם אני השתגעתי כמו טמיר.
יכולתי להשבע שראיתי בית מרחף ממש מולי. שיפשפתי עיניים והבית נעלם.

אמרתי לעינת שאני לא בסדר. שכולנו יכולים להשתגע אם לא נעשה משהו כדי לשמור על שפיות.
עינת בדיעה שמשהו אחר השתגע. לא אנחנו. המחוונים מראים שיש עצם בסביבה והוא מתקרב אלינו. או שאנחנו אליו.

טמיר משוכנע שהמחוונים מקולקלים. שום דבר לא אמור להמצא בסביבה.

יום רביעי 16.9.2607

עינת אומרת שמשהו לא בסדר. זה ברור לה.

אוח.. הרגע חלפה מול עיני זיקית ורודה.
אולי כולנו חטפנו איזו מחלת-רוח חללית.
שמעון צועק לי באוזן. הוא חשב על רופא המשפחה שלו, איזה ד"ר שפיגל אחד. עכשיו הוא רואה אותו מרחף בחוץ.

יום שישי?
המחוונים מראים על המון גופים שנעים איתנו.
קשרנו את טמיר. הוא התחיל להשתולל. ממלמל משהו על ד"ר שפיגל והיונים שלו.

הכרתי את שפיגל. הוא לא סבל יונים. עשו לו לשלשת וכינים על המרפסת.
מרפסת. בית. יש לנו בית? היה לנו בית?

יום ראשון 16.10.2607

היום שפיגלר הופיע. אף אחד לא התפלא.
בהתחלה התפלאנו על שלא התפלאנו אבל עבר לנו.
הוא הביא איתו יונים. אבל חוץ ממני אף אחד לא רואה אותם.
זה מפריע לי. הלשלשת משגעת אותי ואין מי שינקה. הם אומרים שאין לשלשת ואם אמשיך ככה יקשרו אותי. אז אני לא אומר כלום.

יום חמישי 20.10.2607

חילקנו קלפים. תפסתי את שפיגלר מרמה. הוא בכלל לא הכחיש. אמר שבחלל יש חוקים אחרים.
זה היה בדיוק אחרי שהזיקית הורודה זרקה אס. טמיר ועינת המשיכו לשחק. נגמרו לי הג'יטונים ופרשתי.

שבת 20.12.2607

המון עצמים מרחפים איתנו רובם שימושיים. גם שי וכמה בנות מהכתה בתיכון. רננה, איילת ושירה.
דווקא נחמד.

יום שני 2.1 2608

טמיר נעלם. גילינו רק שלשום בלילה כשהרמנו כוסית לשנה החדשה.
בהתחלה חשבנו שהוא השתכר וזחל לאיזה חור. אבל הוא כבר היה צריך להתפכח.
התחלקנו לצוותי חיפוש. הבחור התאדה. עינת היסטרית. אני חושב שהוא יגיח כישיגמר לו ההנגאובר.

יום שני 16.1.2608
אמרתי לעינת שזה נורא מוזר שטמיר עוד לא התעורר. היא הסתכלה עלי כאילו שהשתגעתי.
בכלל, מאז שהבת-דודה שלה הגיעה, היא פחות חברותית. ובכל זאת, טמיר היה אתנו מההתחלה. לא כמו כל האספסוף הזה. אני לא מבין אותה.

יום חמישי 22.4.2608

כל המחוונים בסדר. נהייה נורא שקט. אף אחד לא מרחף לידנו. הרגשה מוזרה.
הבת דודה של עינת מסתודדת עם שי והבנות. שאלתי אותם אם הם ראו את עינת. הם בכלל לא ידעו על מה אני מדבר. כאילו שהמצאתי אותה.
בשביל לבדוק את עצמי, התחלתי לקרוא בלוג. משהו לא בסדר. כתוב שחור על גבי כחול: טמיר, עינת, צחי( זה אני). אבל לא היה אתנו שום טמיר.

לא כותב תאריך. לא בטוח בכלום.

הזיקית הורודה חילקה קלפים. שפיגלר לא הסתיר שהוא מרמה. זה בסדר. אחרי כמה משחקים ביקשתי מרננה שתפתח לנו בקפה. שתינו בוץ והפכנו את כוסות. רננה אמרה שהמצפון עוד מציק לי בגלל שקראתי את המכתבים ההם. שלא הייתי אמור לקרוא. לא מבין מאיפה היא יודעת על המכתבים האלה.
אחר-כך היא קראה לכולם ולכולם יצא אותו הדבר. היא אמרה, " עוד יומיים אנחנו בבית".
שמחתי נורא. שאלתי אותה, " למה לי לא אמרת שעוד יומיים אני בבית"? " כי אתה לא". ככה היא אמרה במפורש. "כי אתה, לא". רציתי לשאול אותה למה היא מתכוונת , ואז שי שפך עלי קפה. אני יודע שהוא עשה את זה בכוונה. הלכתי להחליף מכנסיים. כשחזרתי היא כבר לא הייתה שם.

אני חושב שערב שבת. כי נרות שבת מרחפים לידי.

ניזכרתי שלא כתבתי בלוג מאז שהחיבור לאינטרנט התנתק. אני מרגיש נורא בודד.
יש לי תחושה עמומה שאני צריך להזכר בחברים שלי, אבל אין לי מושג במי. אולי סתם כי עצוב לי.

פתחתי את הבלוג. הוא היה מחובר. הסתכלתי אחורה. יש תאריך מלפני שנה וקצת, ושמות חברי הצוות. זיקית, שפיגלר, שי, רננה, איילת ושירה. אני לא מבין למה לא רשמו אותי בתור איש צוות.
מחר אני אשאל אותם. אולי מישהו זוכר.

יום שבת

נכנסו לתאוטה. אני חגור. אני לא יכול לדבר עם אף אחד. אני נורא מתרגש. אני עוד לא מבין איך הגענו הבייתה ולמה רננה אמרה לי " אתה לא." העיקר שהיא טעתה. כולם יודעים שקריאה בקפה זה בלוף. ניסיתי לפנות לכיוון שלה, לעשות לה סימן מגונה. היא לא שם. אין אף אחד. רק אני קשור ואני לבד.
מה לעזזאל קורה כאן? איפה הם? אנחנו נוחתים זה לא זמן להלצות.

יום ראשון
הם הסבירו לי. אני לא יכול לראות אותם. אבל אני שומע מה הם אומרים. הם הגיעו הבייתה. הם מצטערים נורא, אבל לא הייתה להם ברירה. תפסו עלינו טרמפ הבייתה. הם אומרים שהיו איתי עוד שניים בחללית והם מצטערים שהם זרקו אותם החוצה. הם עשו להם בעיות.
הם כל הזמן מצטערים. עכשיו יש לי שתי ברירות. להשאר בחללית וכל פעם מישהו יבוא לשחק איתי, או לרדת לכוכב שלהם. הם אומרים שעדיף לי להשאר בחללית. הכוכב שלהם "ארץ" מאד מזוהם, מסוכן וכל הזמן יטרידו אותי. אני חושב שאני אשאר כאן. זה הבית.