"עופר, אם נמשיך לשבת ככה לא נגיע לאף מקום." אמר לו העורך דין. "נשארה לנו חצי שעה. אתה מתכוון לספר לי, או שנשב עוד חצי שעה בלי לומר מילה?"
עופר בהה בו, למען האמת כשנכנס לחדר החקירות וראה אותו, לא האמין בכלל שהגבר הצעיר שנראה כמו בשנות העשרים לחייו, הוא זה עורך הדין שייצג אותו. הוא נראה לו ילד מידיי. בשלב כלשהו הוא גם התחיל להסתכל על השעון בקוצר רוח, שלרגע חשב שימשיך לשתוק, ולהתיש אותו. הוא רצה עורך דין חזק. ורשות בתי הסוהר, או מי שזה לא יהיה שם למעלה, נתן לו עורך דין כרואות עיניו, העניין הזה התחיל לעצבן אותו. "תן לי סיגריה." ביקש עופר.
בלי להגיב ממש, למעט עיוות שפתיים שלא ירד לפשרו, הוציא עורך הדין הצעיר חפיסת סיגריות והושיט לו יחד עם מצית. חיכה עד שהדליק לעצמו סיגריה, ונשף החוצה את הניקוטין. "רוצה לספר לי?" שאל, ועופר שנא את המבט הזה שבחן כל תזוזה וקמט בפניו. "מה לספר..?" הוא הרגיש כמו אידיוט.
"הכל...!" קולו של עורך הדין הצעיר היה תקיף, ומשהו בצליל של קולו הקפיץ אותו.
עופר הקשיב בדריכות מאחורי הקיר, מוכן להתפרץ אם רק ישמע משהו חשוד. החבטה של גופה על הקיר הקפיצה אותו וליבו הלם בחוזקה, גם קולה שעלה בהיסטריה שילח בו כעס לא מוסבר.
"מה זה? מה אתה עושה?" קולה של אורית עלה בהיסטריה עמומה. עופר נדרך ושלח יד לאקדח שלו, מתכוון לפרוץ פנימה.
"סוגר עניינים לא גמורים." ענה לה הגבר, ועופר שמע נקישה מקפיאה.
ואז אורית צעקה.
השתררה דממה מעיקה בחדר, רק נשימותיו של עופר נשמעו חדות כמו אחרי ריצה מטורפת. גופו רעד באופן בלתי נשלט, ובחילה חמוצה עלתה במהירות לגרונו, נתקעת שם בצורת גוש.
"אני לא בטוח אם היא צעקה בגלל שראתה אותי קופץ פנימה לחדר, או בגלל שראתה את האקדח בידו של בעלה." אמר עופר מאובן, ועיניו בוהות בנקודה נעלמת בריצפה, לא מצליח לשכוח את העיניים המבוהלות של אורית. לא מצליח לשכוח את קולה, שהדהד במוחו עוד הרבה זמן אחר כך. האקדח של בעלה היה מצוייד במשתיק קול רציני, והוא זוכר שבשנייה הזו הדבר היחיד שחשב עליו הוא, איזה מטומטם הוא שלא חשב על משתיק קול. יריה אחת שלו וכל השכונה מתעוררת...
"למה קפצת פנימה לחדר?" שאל העורך דין בשקט משונה, לא זז כאילו הבין שכל תזוזה שלו מקלקלת את הרגע שבו עופר מתוודה.
עופר הרים את מבטו אליו, מהסס. "כדי לחסל את הבן זונה הזה." ענה בקור רוח. "ובכך...." שתק. מנסה למצוא את המילה המדוייקת. "ובכך לגמור את סבלה."
עורך הדין הצעיר הביט בו ושום שריר לא נע בפניו, חושב שזה התירוץ הכי דבילי ששמע בחייו, אם להתייחס לעובדה שעופר לא הכיר כלל את הנרצחת. עופר המשיך כשהבעת טירוף משונה עולה בעיניו. "נשבעתי שידיו המסריחות לא יגעו בגופה יותר לעולם."
"החלטת לקחת את החוק לידיים?" שאל.
עופר משך בכתפיו, שיחשוב מה שהוא רוצה, באותו רגע רק רצה לראות איך הבן זונה נופח את נשמתו.
מצחו התכווץ. "אז, מה עשית?"
עופר שתק דקה ארוכה לפני שאמר, "הוצאתי את האקדח... ויריתי."
