על הביקורת פרק א' ריימונד קארבר ו"עלה נידף ברוח"(על הבנאליה בשירים)

 יצויין כי את המאמר אני מביא לכאן לאחר תיאום  עם גלי.

1. מבוא קצר

שירת משוררי ימי הביניים מאופיינת בשיבוצים מקראיים המופיעים בשירים. המבקר, הקורא, בוחן את הקשר האסוציאטיבי המוביל את המשורר, כחוט השני, לאורך השיר משיבוץ אחד למשנהו. זה היה המוטו המקובל:. השיבוץ. וניתן למצוא זאת בשירי ריה"ל אבן גבירול אלחריזי ואחרים. מה מקומו של השיבוץ של הביטוי השכיח הנדוש בשירה העברית המודרנית. עד כמה הוא עלול לפגוע באיכות השיר ובמקוריות הביטוי של המשורר? האם יש ועתים יכול להוסיף הוא לחנו של השיר, לתרום ליופיו מבלי לפגום באיכותו?  האם יש מצב גבולי שמעבר לו אפשר לראות בשיבוץ המודרני כפלגיאט? מה מקומה של הביקורת בתחום יצירתי זה?

ריימונד קארבר אחד מגדולי המשוררים בן זמננו מתאפיין בין היתר, בשירה בנאלית. מה מייחד את שירתו עד כדי כך שהפך למשורר נקרא ואהוב.

 על שאלות אלו ואחרות דן מאמר קצר זה.

"עלה נידף ברוח" ביטוי שכיח  בשפה ומוכר. "בבת עיניי"  "אהבת חיי" "כחוט השני" "מיתר הלב"   ועוד. כל אלו ביטויים שהומצאו או נקבעו כמטבעות לשון באחד מן הזמנים. אם בתנ"ך, אם בספרות השירה והפרוזה.  איש איש, היה מקור להם, בזמנו.  ביטויים אלו נכנסו לשגרת הדיבור בשפה היומיומית ואף לספרות הכתובה.

כמו אלו, כן הסלנג העברי ההולך ומתפתח הן במסגרת הצבא והן על ידי יוצרים הכותבים מערכונים ופיליטונים למיניהם. "זפטה" "גנוב" "להרים"  (במקום לגנוב)  וכו´ ביטויי אישיים מפורסמים: "אנחנו על המפה" "הם לא נחמדים" ביטויי משוררים: "..אוהב את ילדי הגן"

חידושי לשון של משוררים "צפרירים" וכד´

האם שימוש במטבעות לשון אלו בתוך היצירה יכול להפחית מערכה או, אם לא להוסיף, לפחות לא לגרוע מערכה?

הסביבה הספרותית של ימינו פוסקת חד משמעית חרם על הבנליה.  הביטויים כמו "אתמולים" "מכונף" "אדווה" "מיתר הלב" הפכו כה שחוקים ונדושים עד כי יצאו לקוראים ולמבקרים מכל החורים. ביטוי אחד כזה עלול להרוס שיר. לאה גולדברג בחמישה פרקים על השירה מדברת על כך בהציבה דוגמא של סונטה שכתבה לדוגמא והיא בכלל לא שיר.  ומשוררים אחרים ידועי שם בארץ ובעולם קוראים תגר על הבנליה.

עם זאת ולמרות הכל יש והנדוש והשכיח יכול להוסיף חן לשיר, מעין קריצה אל נוסטאלגיה מסוימת ולפעמים גם ליצור אשליה של חידוש מה. הכל תלוי באיך וכיצד ובאיזה סביבה ספרותית  אותו ביטוי נמצא.

מן הראוי לציין שישנם מקרים, שהשימוש בביטוי הנדוש הבנאלי אפשרי. ולא רק שיוסיף חן לשיר החדש אלא גם  ייתן את תחושת המקוריות.

הכוונה היא, בשיבוץ נכון של הביטוי בסביבת מילים או משפטים שבהיותו שכן להם, יוצרים בכללותם תמונה חדשה ,כאשר אותו ביטוי שכיח מקבל בתוכה גוון, צבע שונה. חזק יותר, מודגש יותר וכד´. והרי הוא לכם בבחינת חידוש של הישן. או שיכלול של הישן.

למשל: המיית ים: (דוגמא שעלתה בדעתי)

סוד גלים

נסחף במרחבים

המיית ים גוברת

מתנפצת אל סלעים

שחורים.

המיית הים כאן לא נראית כביטוי בנאלי נדוש שנלקח באין ביטוי אחר למשורר, אלא כשיבוץ שאפשר שמבטא את קול הנפץ על הסלעים השחורים כאשר ים מבטא את הצבע הכחול כנגד שחור הסלעים. כלומר נכון, הביטוי מוכר  הביטוי נדוש אך לפעמים יכול להוסיף ולא לגרוע. תלוי איך מתי והיכן הוא מופיע באיזה צירופים ובאיזו סביבה.  וכאן נכנסת טיבה ואיכותה של האמנות.

עוד נחזור לכך בדיוננו  אך בואו נראה לרגע איך וכיצד ריימונד קארבר עושה שימוש בבנאליה בבניית שיריו.

2. ריימונד קארבר משורר הבנאלייה:

הדבר הראשון המדהים בשירתו  הוא פשטות המילה. קארבר מדבר בשפת יום יום.  לבו אל הבנאליה אל המילים השגרתיות השגורות ביותר בפינו. 

השפה השירית שלו נראית כשפה האנטי פואטית האולטימטיבית. ההפך מהסיבוך,  ההפך מהמלה הגבוהה

בדיוק הפוך:  משפטיו של קארבר הם שקופים לא מורגשים  ההפך המוחלט   מהסתום הלא ברור  הדימויים מטאפורות וכו.

הפשטות הבנאלית היא דגלו של קארבר

אך יש עוד משהו: השקיפות הצלולה הזאת מאפשרת מבט אל הצד השני של המטבע אל מקום אחר! זוהי ההתגלות

זה הקסם של הבנאליה המרמזת  למשהו נוסף לתהייה דמיונית של הקורא

למשל אם ניקח את השיר  listening    להקשיב

"היה זה לילה כמו כל האחרים.

מכל דבר פרט לזיכרון. הוא חשב

שהגיע לצד השני של הדברים.

אבל הוא לא הגיע. הוא קרא קצת

והקשיב לרדיו. הסתכל מבעד לחלון

זמן מה, אחר כך עלה למעלה.  במיטה

נזכר ששכח את הרדיו פועל.

אבל עצם את עיניו בכל זאת. בתוך הלילה העמוק,

בעוד הבית מפליג מערבה, הוא התעורר

ושמע קולות ממלמלים. וקפא.

ואז הבין שזה רק הרדיו.

הוא קם וירד למטה. הוא היה צריך

להשתין בכל מקרה. גשם עדין

שלא היה שם קודם

ירד עכשיו בחוץ. 

והשיר ממשיך הלאה....

(ריימונד קארבר  שירים ערך ותירגם עוזי וייל הוצאת מודן עמוד מאה.)

דגשים אחדים:

השפה של קארבר כל כך פשוטה מדויקת עד כדי שמחד גיסא ניכר שהוא בורר לו את המילים  בקפידה אך מאידך גיסא הן נשמעות כל כך צפויות כל כך באנליות כאילו נבחרו בדרך אגב.

הגישה היא איפה שונה לחלוטין מהחשיבה הפורמליסטית שאנו למשל דבקים בה באדיקות רבה כל כך.  לא הסיבוך והעיכוב הם המגמה, אלא המילים הפשוטות המפורשות. פשטות לשונית  ניסוחים בנאליים של השפה.

הוא לא מנסה לחפש ניסוחים חדשים  או דרך שימוש חדשה של השפה, אלא להשתמש בה באופן הבנאלי ביותר ולהשיב לה את משמעותה ויכולתה להעביר משמעות ע"י התבוננות פואטית מיוחדת.

ועוד משהו

לא רק שפת השיר היא נדושה שכיחה שגורה יומיומית אלא גם התכנים הם כאלו. "הולך להשתין"   "הולך לשמוע רדיו,"   "עולה ,יורד"  "קורא קצת" הוא לא מגיע אל הצד האחר של הדברים.

ובכל זאת מה הגדולה?

פתאום הוא מגיע לצד המסתורי שנמצא כאילו מעבר לבנאליה מצדה השני! וזו גדולתו. חשיפת המסתורין. חשיפת המקום האחר.

אם נסתכל על השיר הנ"ל

למשל:

אבל הוא לא הגיע. הוא קרא קצת

והקשיב לרדיו. הסתכל מבעד לחלון

הוא הסתכל מבעד לחלון. אבל השאלה הנשאלת לאן? לאן הוא מסתכל? האם לאותו ריק המסתתר מאחורי המלה חלון או אל מרחבי הבתים שלפניו?

הגשם העדין הזה שלא היה שם קודם היכן היה? האם היה במקום אחר לפני כן? מה טיבו של המקום הזה?

"אבל עצם את עיניו בכל זאת. בתוך הלילה העמוק,

בעוד הבית מפליג מערבה, הוא התעורר"

הלילה העמוק הבית המפליג מערבה  גירוי הדמיון של הקורא:   מעין מקום אחר פלאי  שבתוכו בית מפליג   איפה הבית הזה האם הוא שם במקום ממנו חוזרים הקולות  האם הוא שם היכן שהגשם מתחיל . האם זה מה שרואה האדם המסתכל מבעד לחלון?

כלומר מעבר לבנאליה של בית  רדיו  שירותים חלון יש גם צד אחר הילה חזקה של מקום אחר פלאי מסתורי  מושך.

לגבי מטאפורות ודימויים למשל:

אם ניקח, דרך משל, את השיר  "אשתי" של קארבר שיר קצר ניווכח שהוא מדבר שוב ברמה הפשוטה ביותר על חפצים  כמו מיטה, גרבי ניילון, מברשת שערות  וכל זה תחת כותרת הנקראת "אשתי"

והגדול בשיר הוא

שאותה חוויה של נישואין גירושין חיים ביחד לא מדומת על יד החפצים האלו!  גם לא ברמז.

אותה חוויה מדברת מתוך החפצים. הם ממלאים אותה. כלומר  החפץ הוא הכל  הוא מספר את הסיפור שלו תרצו גם המטאפורה

במילים אחרות השפה של קארבר היא שפה שכולה מטאפורה ולכן כלום בה לא מטאפורה!

המדומה והמדמה הם אותה גברת. (בלא שינוי אדרת)

מכאן שגם הדימויים בשירים אינם מחייבי המציאות הפואטית. אפשר גם אחרת!

אשתי

אשתי נעלמה יחד עם בגדיה

היא השאירה מאחור שני גרבי ניילון, ומברשת

לשיער שנשכחה מתחת למיטה.

הייתי רוצה להסב את תשומת לבכם

לגרביונים הנאים הלל, ולשערות

החזקות, הכהות, שנתקעו בזיפי המברשת.

אני שם את הגרביונים בפח האשפה: את המברשת

אשמור ואשתמש בה. זו רק המיטה

שנראית מוזרה ובלתי מובנת.

ריימונד קארבר שירים תרגם עוזי וייל הוצאת מודן עמוד מאה שישים ושבע

סיכום קצר

מתמיד אמרתי שאינני מתנגד לבנאליה אם וכאשר היא מופיעה בסביבה השירית הנכונה ועולה עם שורות השיר או מעלה אותן עמה. יתירה מזו: לפעמים אפשר לקחת ניב לשוני נדוש ובקונטקסט המתאים הוא יכול לקבל פנים חדשות לרגע. כמו אוברול במכונית.

מובן שמשפט בנאלי חריג בתוך ים של משפטים מורכבים מסובכים בתוך שיר סתום לכאורה אומר דרשני. תלוי איך כיצד ובעיתוי הנכון.

שירתו של ריימונד קארבר נותנת לנו זווית מבט נוספת על  תכלית הבנאליה בשירה. גירוי הדמיון,  והשלמת הנעלם בחשיבת הקורא. פּן דמיוני, מסתורי משהו,  זה המתקשר אל הכתוב הגלוי, נותן מימד חדש לבנאליה ומעלה אותה אל מעין כח מדמה שהייתי קורא לו "המקורי המדומה."

אשר לעניין ההעתקה  (פלגיאט)

אומר דעתי בכמה מילים:

ביטוי מקורי של אחר, שהפך כבר למטבע לשון, ושיבוצו בשיר במקום הנכון, (כמו "זפטה," "המו גליו, עלה נידף ברוח"   אינו נראה,בעיניי, כפלגיאט. להפך, אני רואה בו ככלי עזר לשימור, להעשרת הלשון וגלגל שיניים נוסף בדרך לקדמה! 

אין הדברים אמורים לגבי העתקת קטעים שלמים של מספר משפטים ושיבוצם ביצירה. זוהי העתקה. ומכך, לדעתי, יש להיזהר ולהישמר.

ובכלל נראה לי שבמקרה של פלאגייט הבעיה היא לא של המועתק אלא של המעתיק. זה שצריך להסתכל במראה מול פניו ולומר איכה לא תבוש, בן אדם, להתהדר בנוצותיהם של אחרים!

מילים שחוקות:

מילים כמו "אדווה,"  "אל דומי לך,"  "תחרה"  וכו´ אם יוסיפו נופח לשיר בסביבה הנכונה אפשרי. אך ככלל: רצוי בהחלט להשאירן לפרוזה.

ובהזדמנות זו חג שמיח לכל באי הפורום.