"גם למראה נושן יש רגע של הולדת
שמים בלי ציפור.
זרים ומבצרים.
בלילה הסהור מול חלונך עומדת, עיר טבולה בבכי הצרצרים.
ובראותך כי דרך עוד צופה אל הלך
והירח
על כידון הברוש
אתה אומר-אלי העוד ישנם כל אלה?
העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?
מאגמיהם המים נבטים אלינו.
שוקט העץ
באדם עגילים
לעד לא תעקר ממני, אלוהינו
תוגת צעצועיך הגדולים" ( נתן אלתרמן)
שהוא הקריא בפניי את אותו שיר הרגשתי זעזוע קל , ריגוש סוחף , לא ברור ולא ידוע מהי הרגשתו הייתה אבל יכולתי להביט בעצמי במראה מחייכת כמו איוולת.
שומעת את קולו כאילו לחש את אותן מילים ממש קרוב לתנוך אוזני, מרגישה את נשימותיו החמות מלטפות אותי, אבל היה הוא במרחק רב ממני.
תמיד חלמתי שמישהו יקריא באוזני את אחת מיצירותי אז מה בכך משורר שאני מעריצה את מילותיו העמוקות.
הוא הקריא לי את אותם מילים והרגשתי אייך גופי זע במקומו, איך מתמלאת אני באושר עילאי, אין יותר אינטימי מזה חשבתי לרגע, והרגע ננצר אפילו עד עכשיו .
יכולה לעצום עיניים ולשמוע את קולו, קצת מהוסס מנסה להבין מבין השורות ובוא זמנית להשמיע את קולו , מגומגם, עגמומי, אפל, קודר, ואני מחייכת.
עדיין כמו איוולת.
מתעוררת למציאות מדומה ומוצאת את עצמי עם אותו אדון, עם אותו עציר .
פאב שכוח אל וקירות אדומים, גרם מדרגות מתעתע ודלתות מזכוכית רעועה, כמעט ואין איש שם והם מקבלים אותנו במן תשואה לא מובנת , שמחים לא שמחים אני ואישי יושבים על כיסאות גבוהים מעץ.
הוא מזמין מרטיני אני מזמינה "רוסי לבן".(אירוניה)
מביט בי במבט עצוב , כאילו השקפתי צרחה מתוך עיניו ואני מחייכת במבוכה.
"מה הפחד שלך?"
"להיות לא ראויה מספיק"
"לדעתי את מפחדת ממחויבות , קשה לך להתאהב"
"לפעמים שאתה משיר אליו מבט אתה יכול להרגיש עד כמה אתה מתגמד להיותו קיים בתוכך הידעת זאת?"
שותק מביט בי בעיניו השקועות בנשימה אחת מנסה למצוא תשובה לשאלה שאני חוששת לענות.
"אל לך לפחד יקירה. הריי את יודעת שאין ראויה יותר ממך, הריי היה תמיד שם "
"אני מפחדת לגנוב את האומץ מהשכן וללכת עד הסוף."
" את מפחדת לתת מעצמך את הכל עד כדיי אפס מקום"
"ואם יהיה תלוי בי ורק בי?"
"יקירה הריי יודעת את שאהבה היא בשניים"
"ישכח את זהותו"
"ויכולתי להבחין שאהבת אחד , שמת אותו לפניי הפחדים "
"ומה אם לא הצליח כמו שאני מייחלת ?"
"את אישה מכנית מדיי, התרככי!!!"
"אם אני לא אהיה מספיק טובה? ומה אם ישנא אותי ?"
" הריי יודעת את שעמוק שם אצלו הוא אוהב אותך, את החוליה החלשה שלו, הצלע המדממת "
"אני אוהבת אותו כבר נצח שלם והוא לא יודע את זה "
"ואת יודעת שהוא היחיד "
"אני לא היחידה "
"ומה אם החברה לא תקבל אותו , יקראו לו בשמות גנאי?"
"הוא גרם לך להרגיש, לעשות , להיות מה שלא נתת לעצמך מעולם"
"ומה אם ישאל המון שאלות ? מה אז? מה אענה לו?"
"והוא מפחד יותר ממך"
"הוא מפחד בתוכי "
"את חושבת על זה לפעמים ?"
"אינו יכול לשמוע את קולי , מרגיש שאני מחזירה אותו אחורה"
"את חייבת להתאמץ יותר"
"ואם יהיה לי קשה מדיי?"
"כולם עוברים את זה .."
" זו בחירה שאתה לוקח, זו החלטה שאני צריכה לקחת"
"לו היית יושבת איתו , מה היית אומרת לו?"
"אם אנשים ירצו לדעת יותר , מה אם ישאלו?"
"ואם יקדים ויגיד שהוא אוהב אותך?"
"אני אומר לו שאני אוהבת אותו בחזרה אך השיקול קשה..."
" תעלמי כך כמו שאת תמיד נעלמת?"
"אם אני לא ראויה מספיק?"
"אולי לא אהבת אותו מעולם וראית בו תמיד אתגר ?"
"הוא ראוי , כן, מעולם היה"
"מה אם אכן לא אהיה אמא טובה , מה יהיה ? תגיד לי?"
"מה אם יאמר לך שהוא אוהב אותך ומוכן לקחת את הכל לעזוב את מגרש המשחקים ולהיות איתך ורק איתך מה יהיה אז? תגידי לי?"
בכדיי להגיע להבנה מקסימלית של האקספוזיציה , תקראו את הדיאלוג לחוד .
תחילה של הגבר בלבד ולאחר מכן של האישה ותבינו 2 סיפורים שונים.
ואם תקראו לאחר מכן את זה ברצף תקבלו דיאלוג שונה לגמרי מ-2 סיפורי הדמויות .
הזכויות שמורות להדר מיליס
