סיפור א'
למה? זה מה שהיא שאלה כל יום כששכבה במיטתה.
למה היא לא יכולה להיות כמו השאר? למה כל יום עובר בכאב?
למה בכל יום היא רבה עם הוריה, למה כולם שנאו אותה?
ועכשיו היא כאן, שוכבת בחדרה ומביטה בתקרה הלבנה ושואלת למה.
היא לא חכמה ולא יפה, האופי שלה לא הכי טוב שיש, היא תמיד הרגישה
מיותרת, שונה. הוריה לא הצליחו להתמודד עם העובדה שנולדה להם בת
הם ציפו ממנה ליותר מדי. רצו שתהייה הכי חכמה והכי ספורטיבית.
היא לא סבלה זאת יותר. היא נשמה באיטיות והנשימות שלה הדהדו באוויר,
בעוד 20 דק תבוא קלרה ללכת איתה לבית הספר, דמעות זלגו מעיניה,
היא משכה את ידה לכיוון המדף וחיפשה משהו. אצבעותיה נגעו במשהו חד.
זו הייתה סכין חדה שהביאה מהארוחה למעלה, היא סגרה את עיניה וניסתה
להיזכר ברגע טוב מחייה, אבל הזיכרונות לא הגיעו. היא תפסה את הסכין והחזיקה
מעל לליבה. האם אף אחד מעולם לא אמר לי 'אני אוהב אותך' ? העם אני עד כדי
כך רעה? למה, זו הייתה השאלה, למה היא הגיעה לכאן? מה היה יעודה בחיים?
בידה השנייה החזיקה פתק קטן שבו היה כתוב שמה, היא רצתה שהם לא ישכחו אותה.
כי גם אחרי כל זה היא הייתה כאן והיא רוצה להשאיר זיכרון. היא שמעה איך דלת חדרה
נפתחת ושיחררה בכאב את הסכין. הכאב פילח את גופה אבל היא שתקה וידעה שזה ייגמר
תוך שניות...
סיפור ב'
ישבתי בשקט כשיידי מחבקות את פניי, שערי החלק והשחור היה כעט פרוע ולא מסורק,
עייני הכחול כים היו מלאות דמעות כאב שעמדו להתפרץ בכל רגע.
פיצוצים בחוץ הרעידו את המקלט, וכולם הבינו שבכל רגע יגיע הסוף,
ילדה קטנה עם שתי קוקיות ושמלה לבנה רצה ברחבי המקלט וצעקה:"אימא! אימא!"
אף אחד לא טרח לומר לה כלום.. היא לא ידעה שאימה לא תשוב מהקרב. לא הפעם.
חברתי דנה, בת ה18 הייתה עכשיו בחוץ, ניסתה לעצור אותם אבל ללא כל הצלחה,
זה פשוט נגמר, התכוננתי לפיצוץ שיבוא וייקח את חיי כולנו, תפסתי את אחותי חזק חזק
ולא שחררתי, היא צעקה שאשחרר, שהיא רוצה לצאת החוצה ולהילחם אבל לא שחררתי.
מישהו נכנס פנימה, זו הייתה היא, הייתה זאת דנה, פניה מלוכלכים וכתמי דם על חולצתה,
היא נאנחה לרגע ונפלה, אף אחד לא הלך לשם, הם לא רצו, הם רצו למות בשקט ליד ילדיהם.
ואז הבנתי למה אני כאן, שחררתי את אחותי ואמרתי לה בשקט:"הישארי כאן לא משנה מה
יקרה, אני אוהבת אותך בכל ליבי" קמתי והסתכלתי עליה בעצב, היא שאלה אותי:"את תחזרי?"
הנהנתי בכאב לחיוב, ידעתי שזה לא יהיה כך. ידעתי שהיא כבר לא תראה אותי,
ניגשתי אל דנה וליטפתי את שערה השחור, היא לא נשמה, החיים עבורה נגמרו,
חיפשתי בכיסיה ומצאתי פצצה אחת, באותו הרגע הרגשתי את השנאה והכוח מציפים את גופי.
רצתי החוצה בעודי צועקת:"אנחנו ננצח!" ראיתי בין כל העשן באוויר את השמש, יונה לבנה עפה
למעלה, חייכתי בעודי מתרחקת מהמקלט, "תירו לשם!" צעקו החיילים האויבים והצביעו עלי,
לא העזתי להסתובב אחורה, השנאה.. השנאה.. ואז לפתע השתחררה הפצצה מיידי...
כאב עז עבר בגופי, דבר כזה לא הרגשתי מעולם, כל הזיכרונות עברו מול עייני, הינה אני בת
5 והינה יום הולדת ה10 שלי, והינה אחותי... ואז הבנתי, אני תרמתי לעולם הזה, הגיע התור
שלהם. התור שלהם לעזור, להציל ולטרוח למען אחרים. אנחנו ננצח, עייני נעצמו ובין רגע זה נגמר.
