הספציאליסט (משהו שהבאתי אתי אתמול מים המלח)

"מרוב אוכל" שהיה בארוחת הבוקר, לא מצאתי, אלא זנב דג מלוח שנקרא אצלנו בשכונה הֵרינג. איך שבלעתי אותו התחיל זה לדגדג לי דגדוג דגי בגרון. מאחר ובמקרה עמדתי ליד "אשר על החביתות" ובמקרה "לא" היה תור גדול, כעשרים  אנשים לערך, אז מיד שיבצתי עצמי כדי שבמקרה לא יקפוץ הדג מגרוני החוצה. חשבתי שחביתה של ממש תרגיע את עצביו.

כאן בעצם התחיל סיפורי:

מכירים את "אשר על החביתות?" שהכל שוחרים לפתחו בבוקרו של מלון אי שם מול שמי ארץ ישראל היפים.

זה המומחה שרבים עושים חייל והוא עולה על כולם.  תמיד יש לו עין כזאת עגולה מכוונת, והלבן שלו תמיד מעל הלבן שבעין של  המבקש. תמיד מקשקשות לו ידיו ולא פיו. והוא מייצר חביתות, חבל על הזמן.

 זה הוא  שיכול לאכול כמה ביצים שרק רוצה, ואין לו זמן אפילו לאכול אחת. שהכל צובאים עליו מכים אותו בתובנות ותחכומים שהשד יודע מניין המציאו אותם, והוא שורף להם את הלימוד הזה באוויר עם החביתה שלהם כמובן.

תראו, זה בדיוק "הצייר" שמייצר חביתות שרוּפי שוליים עם ים קרח שבמרכזו איים סינים מקושרים בנחלים סמיכים בצבעי לבן צהוב אפרפר.

איפה תמצאו מצייר בחביתות שכזה" הה?

ועוד מלליין אותן בעל כוחן  בסלטה לפנים או מפליק להן בפליקלק לאחור,על המחבת, בקלות כזאת כמו שאתה נדחף לאחור  מזה שנדחק לפנים ומיד עף קדימה לאחר שדרכת על הרגל של הרוטן עליך מאחור.

המחביתן קרי איש החביתות, ידו בכל והכל בו. באחת שורף כשלוש חביתות מסוגים שונים, ובאחת פותחים עליו שלושה פיות את משאלותיהם.

"אולי תהפוך אותה." מורה לו צימוק אחד בקול לא קול דק  ורוטט.

אני קודם! מצמקת את הצימוק כתפו הרחבה של "הבולדוזר" העומד לידו

"תגיד מה קרה לך? יש לך שקשוקה בראש? יללה, תסובב אותה במזלג ימינה ואחר כך שמאלה" מלמד הדחפן את העיניים ספק תמהות ספק כועסות של המחביתן.

"טוב מה אתה מסתכל עלי? קדימה. וגם שפוך עוד גבינה,"

המחביתן בהלם.

והצימוק מילל: "תראה זה עלול  להישרף. אולי כבר נשרף..."

המחביתן בוהה.

שמנה אחת דוחקת רזה שנדחפת בין קפליה לפער הצל של הענקית שלידה.

"לא לימדו אותך שיש תור?"

"שְטוֹ?" היא אומרת.

"תשתקי את!" מתערב  בעל סומבררו ארוך ודק. "שתהיי עבה כמוה גם את תוכלי להעיב על שרוכים שכמותך. צוחק ומגלה מולה שיניים צהובות.

"שְטוֹ?" היא אומרת.

" חצופה! תשתקי את, פוסטמה."

שתי החברות שלה צוחקות.

המחביתן עוד בוהה.

אני שמרגיש את ההֵרינג  מדגדג לי בגרון מוותר על מקומי האחרון בתור ורץ לקחת פרוסת לחם. אז אומרים לי שהלחם נגמר.

אני רץ לקחת גבינה ורואה שלא נשארו ממנה אלא הצלחת  וכפות הנירוסטה בלבד. אז אני חושב לשתות מיץ לימון, אך גם זה אזל.

אני עוזב את האוכל ורץ לג'קוזי.

להֵרינג זה כנראה עלה עד הנה והחל לבעבע ולהעלות לי קולות מהבטן.

איך שחשבתי לברוח מהג'קוזי, שוב החל הדג מלוח הזה בדגדוג דגי בגרון. נפל לי האסימון, הוא הריח את המים! נכנעתי. הוא יצא לו לשלום, ורווח לי.

על כך אומרים אצלנו בשכונה "זה נהנה וזה לא חסר"