"להיכנס לגן הקסום של הניסים - פירושו לשים דגש על פיתוח תודעה של אפשרות" (ווין וו. דייר)
זה קרה בדרכנו חזרה הביתה. הפקק הארוך שהזדחל בצומת גלילות היה שגרתי ולא בישר על מה שעומד לקרות. היו אלו שעות צהריים מאוחרות של יום שבת וזה עתה, ביתי ואני היינו בדרכנו חזרה מביקור אצל אימי בנתניה. הזדחלתי לאיטי בתוך השיירה כשאני נוהגת במכונית שלי – רנו 19 בת ה-16 שנה. בחוץ היה חם מאוד, המזגן לא פעל ולכן פתחנו את כל החלונות במכונית. הבטתי בלוח המחוונים – הכל היה נראה תקין. אחד הנהגים מימיני ניסה להתחיל עם הבת שלי שהייתה יפהפייה אמיתית. היא ענתה לו שהיא עדיין צעירה ושתינו התחלנו לצחוק.
לפתע, ללא התראה מוקדמת – המנוע כבה. ניסיתי להתניע את המכונית שוב ושוב ללא הצלחה. ריח הדלק היה חריף. נהגים שחלפו לצידי ניסו להשיא לי עצות כגון – "תנסי לפמפם על דוושת הגז תניחי לה ואז תנסי להתניע אותה."
נהג אחר הציע – "תתני למכונית לנוח – הצפת אותה בדלק". בינתיים הנהגים מאחוריי צפרו בכעס על שאני מעכבת את התנועה. – "מה הם רוצים?" כעסתי ביני לבין עצמי, "כאילו שבחרתי בכוונה לעצור שם את המכונית? הם לא מבחינים בוינקרים שהדלקתי?"
ביתי הביטה בי ושאלה – "אמא זה לא מלחיץ אותך?" כשאני שומעת דאגה קלה בקולה.
"לא" – עניתי כשאני משקרת לה בניסיון להרגיע את עצמי וגם אותה. ודאי שזה הלחיץ אותי אולם עמדו בפניי שתי אפשרויות להגיב: להיכנס ללחץ ולאבד עשתונות מה שלא יוביל לפתרון הבעיה או להישאר שלווה ולנסות למצוא פתרון. ניסיתי להתקשר בסלולארי למכר ולבקש ממנו שיבוא לחלץ אותנו או לפחות שיוכל להסביר לי מה אני צריכה לעשות. אבל לא הצלחתי להשיג אותו.
היו אלו רגעים שנראו בעיניי ארוכים מאוד מלווים בתחושת חוסר אונים מרגיזה.
כדי לא להלחיץ את ביתי, התחלתי להגיב בצחוק לנהגים החולפים על פנינו בתנועת ידיים שמשמעותה – "מה לעשות? גם זה יכול לקרות". את מבטם יכולתי לפרש כמבט של רחמים המופנה כלפי מכונית ששנת ייצורה 1990 מה שמאוד הפריע לי. זה לא הוגן, שכן מקרה כזה יכול היה לקרות לכל מכונית בכל שנת ייצור.
"אמא, את רואה את צריכה להחליף מכונית" – אמרה לי ביתי שאולי גם היא פירשה את מבטם של הנהגים כפי שאני פירשתי אותם.
לא הסכמתי שידברו כך אל המכונית שלי, שיפגעו בה. הרגשתי שאני נפגעת במקומה. בינתיים הזמן המשיך לחלוף ולא הצלחתי להתניע את המכונית. מה שעשיתי ברגעים הבאים ייראה אולי כמעשה לא שפוי ובכל זאת לא היה לי מה להפסיד. התחלתי לדבר אל המכונית - "אני מבינה שיש לך בעיה" - פניתי אליה – "אני מבטיחה לך שמחר בבוקר אקח אותך למוסך ואטפל בבעיה. אני רק מבקשת ממך אם תוכלי להסיע אותנו עכשיו ולהביא אותנו בשלום הביתה." – מוזר, נכון?
ביתי התחילה לצחוק – "את לא נורמאלית" – אמרה כשהיא לא מתכוונת לכך באמת בעיקר כשכבר הייתה עדה למקרים מופלאים שקרו בעבר גם עם מכונית אחרת שהייתה ברשותי. היה זה ביום שבו עמדתי למכור את המכונית הקודמת שלי - פורד ברנדה שנת 80. גרנו אז בראשון לציון. הקונה הגיע בשעות הערב, בדק את המכונית והחליט לרכוש אותה. הוא הניח שטרות של כסף על שולחני, חתמנו על זיכרון דברים והוא נסע עם המכונית. נדברנו כי למחרת יחזור עם המכונית ונלך לדואר לבצע העברת בעלות. עד אותו רגע שבו העברנו בעלות הכל היה תקין. מיד כשסיימנו והמכונית הייתה עכשיו בבעלותו, הוא ואשתו ביקשו להסיע אותי למקום עבודתי בבת-ים ומכאן, כל הניסים והנפלאות שיכולים היו לקרות למכונית - קרו בדרך – המצמד נתקע, המכונית החלה להעלות עשן. כל תקלה נפתרה רק כאשר אני דיברתי והצעתי לו מה לעשות. בשעות אחר הצהריים כששוחחתי עם גיסו שתיווך בינינו, הוא ספר לי, שברגע שהם הורידו אותי בבת-ים, הם נאלצו להזמין גרר שיסיע אותם הביתה משום שהמכונית סירבה לנסוע.
מוזר? אכן כן. אולם הספור התרחש באמת והוא נכון לאמיתה. כך קרה גם עכשיו.
מיד משסיימתי לדבר אל המכונית, הצלחתי להתניע את המכונית והיא הסיעה אותנו ללא כל עצירה נוספת עד לפתח הבית. הודיתי למכונית על שדאגה להסיע אותנו בבטחה כשאני חושבת ונדהמת מהיכולת שלנו לחולל ניסים כשאנחנו מאמינים שקיימת אפשרות כזו.
למחרת קיימתי את הבטחתי כפי שאני מבטיחה לבני אנוש ומשתדלת לקיים את הבטחותיי ולקחתי אותה לטיפול במוסך.
