"מביטה בה והיא כזו יפה שאני רק יכולה לרצות להיות כמוה.
היא מושלמת .
היא מביטה בי בעינייה החומות , קטנות וקמטי הזקנה נשקפים בצדדיהם , היא מחייכת וחיוך קטן ומושלם יוצא ממנה וגם מסביבו יש קמטים , אני קוראת להם קמטים של ניסיון.
קמטים של אהבה.
קמטים של החיים שאתה לא יכול לחמוק מהם , אל לנו גם להתערב ביכולת המופלאה של האדם האנושי ע"י הטכנולוגיה ולסלק אותם מפנינו.
היא מדהימה .
היא האמא שלי.
בוקר יום שבת ולא ברור לי אם שמש אמיתית יש בחוץ אבל בכל זאת אני מסתנוורת מצבע השמיים וממנה שמתחבאת שם, שמש ארורה.
ילדת חורף ארורה שכמותי.
"את ממש אוהבת אותו נכון?"
"כן , אני חושבת."
"תני לו ללכת יקירה, תני לו ללכת "
"למה לי ?"
"כי שממש אוהבים מישהו זה מה שעושים בשבילו, פשוט נותנים לו ללכת "
אני מחייכת ובוכה ביחד, צוחקת ומוחה את הדמעות שנשפכות לתוך כוס הקפה שלי ואני מבינה שאלו דמעות של עצב ומקללת אותו באותו רגע על זה שהוא נותן לי להתעצב.
"מה יש בו שאת כ"כ רוצה ?"
"כמעט כלום אמא , כמעט כלום"
"אז במה את נלחמת ?"
"בי . בי מול האובדן שלו בחיי."
"למה לך , מבטיחה יבוא אחר"
"אני לא רוצה , תחושות הבטן שלי לא מטעות אותי . מי כמוך יודעת את זה..."
"מה היא אומרת לך ? אותה תחושה?"
"שהוא האחד"
"אם הוא היה האחד.."
"הוא היה איתי?"
"כן...את חייבת לתת לו ללכת אהובתי, פשוט חייבת."
החתולה השחורה שלי מביטה בי באותו מבט, בזגוגית עינייה שנראות לי דומעות כמו שלי, כאילו ידעה מהי הרגשתי, הקשיבה לכאב שלי.
הכאב מפלח את בטני, קורע את צלעותיי, פוצע את שפתיי, ואני לא נותנת לדמעות שלי לחסוך את דרכן החוצה והן לא מפסיקות , הן כ"כ לא מפסיקות שעוד שנייה אני מרגישה שבית החזה שלי מתפוצץ.
"תני לי לראות אותו ."
"לעולם לא."
"למה לא?"
"כי את תאהבי אותו וזה ישבור את ליבי, מעבר לכך הוא מפחד מספיק להתקרב אליי כאילו הייתי נגועה במחלה חשוכת מרפא"
"את נגועה...."
"כן אני יודעת .."
"חשבת אולי שאת יותר מדיי גדולה בשבילו? גדולה בכמה מידות טובות מהיכולות שלו?"
"אנחנו שווים"
"ושונים כמעט כמו יום ולילה?"
"לא. יותר כמו שמש וירח, הוא צריך אותי בכדיי להתקיים, כאילו אינו יכול לסגור את היום שלו בלעדיי"
היא מלטפת את ראשי ואני רוכנת לברכייה וליבי נקרע למרגלות רגלייה, פרץ של בכי יוצא ממני ואני הכי יודעת .
שהבכי הזה הוא מה שגרם לשלשלאות הענקיות להישבר .
שהוא זה שמסמל שאני מוציאה אותו משם לנצח כמעט.
אך יודעת שהוא האחד בשבילי כי אני בחרתי בכך.
אני יודעת שהוא זה שיגרום לי לחייך ולבכות באותו רגע.
הוא זה שיגרום לי לאהוב אותו עד מוות אבל לא לסבול את נכוחותו.
זה שיגרום לי ללכת בגשם זלעפות וקור אימים בחוץ ולגרום לי למות מעצבות.
הוא זה שאינו יכול להיות החלק שאני מחפשת.
הוא זה שאני צריכה לשחרר ממני.
כמו עול שאני נושאת כמה שנים טובות.
אז אני מביטה בלילה שיורד ופוחדת לחלום שוב.
החלומות שלי נוראים , הם מסמלים לי את האין סוף, הם מסמלים לי את השקר ואני רואה אותו שם.
החזיון הגדול של המוות .
המבשר הגדול של בניי התמותה .
משחקת בשיערי היא סופרת את שערותיי הלבנות שמתחבאות להן על ידי צבע שחור פחם ואומרת לי בחיוך – "על מה ילדה יפה כמוך מתעצבת ? מה חסר לך תגידי?"
"הנוכחות שלו חסרה לי בחיים "
"יקירה..."
"אם אוהבים מישהו נותנים לו ללכת לא?"
אז אזרתי אומץ .
לקחתי אותו בגיל 16 שנה כמעט יותר מדיי, והענקתי אותו לחסדיי הוטרינר שיגאל אותו מיסוריו לנצח
וזה היה הרגע שנתתי לו ולהמון דברים ללכת ממני כמעט לנצח.
אבל רק כמעט.."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
מוקדש לידידי היקר נועם בהערכה והמון אהבה.
תודה לך על הכל- וכמו שאומרים : "if you love somebody set them free"
שלך תמיד.
