ממרחק מגיעים קולות עמומים, לא מוכרים, הקולות עולים ויורדים, לא כל כך ברורים, קודחים לי בראש ולא מפסיקים, להמולה מצטרף לפתע קול נוסף גם הוא מרוחק, מצלצל במרווחים ממש קצרים. אני לא מבינה. כל-כך עייפה. הגוף שלי כמו מטיל ברזל. מנסה לחזור לשקט הגדול ללא הצלחה. הקולות ממשיכים להכנס ולהציק. פתאום אני קולטת: "אוי ואבוי, זו אזעקה וגם הטלפון מצלצל". בהלה ענקית מקפיצה אותי בזעזוע למצב ישיבה. מסביב חשיכה, אור עמום של שעון הרדיו על השידה מושך לי את העין, 1.58?! מה? רק 13 דקות מאז נרדמתי.
כבר ימים כולם מתכוננים. קונים ומכינים, עובדים לפי רשימות מומלצות. בבית הכל מוכן ליד המיטות. בלילה המיועד אני ממתינה בחרדה. כבר עברתי אין-ספור פעמים על הרשימה, מסמנת "וי" ועוד "וי", עוברת שוב לוודא שדבר לא יחסר. מחשבות איומות עוברות לי בראש, מייצרות תמונות מזוויעות. אני מתפללת שכלום לא באמת יקרה, שכל האיומים של המפלצת יהיו רק נפיחה אחת גדולה. ההגיון לוחש לי שלא ייתכן, המפלצת לא תוכל להרשות לעצמה סתם לאיים. זכרון חלום ישן עולה לי בראש: שמיים בצבע טורקיז, ריקים לגמרי מעבים, אני ושניים מהילדים מסתתרים מאחורי חנות פרחים ברחוב דיזנגוף ליד הבית, אני רכונה מעליהם כמגן, ליבי לפות באימה איומה, פחד נורא ממה שעומד להגיע. אני יודעת וממתינה שתיכף השמיים יתמלאו. מחפשת בעיני את בני הגדול בחרדה: וצועקת: "ספי איפה אתה?" אני לא מוצאת אותו. התחושה הכי קשה בתוך כל האימה שתופסת את כולי היא הידיעה שאין באמת איפה להסתתר, שכלום לא יעזור. פתאום השמיים היפים מתמלאים בהמוני מטוסים, מפציצים.
שוב עוברת על הרשימה:
בקבוקי מים וקולות, יש.
עזרה ראשונה, יש.
קופסאות שימורים מכל הסוגים, יש.
עוגות יבשות, ביסקויטים ולחם, יש.
פנס, טרנזיסטור וסוללות, יש.
מגבות ישנות, יש.
ניילונים ומסקנטייפ, יש.
ממתקים, יש.
ערכות מגן, יש.
אבקת סודה לשתיה, יש.
צלחות, כוסות וסכו"ם, יש.
"די - אומרת לעצמי - כמה פעמים אפשר לעבור". הילדים ישנים כבר כמה שעות. חוזרת לסלון ומתיישבת מול המסך בציפיה להודעה. בשעה 1.40 מחליטה ללכת לישון. הדרך לחדר השינה עוברת דרך חדר הילדים. האור מההול נופל על פניהם הרכות והתמימות, שקועים בשנת ישרים, תוויהם אילי מדברים כאומרים: "עליך אנחנו סומכים". בשקט, בלב אומרת לעצמי: "את חיי אתן בשביל להגן עליכם". בחדר השינה המראה של הצד הריק גורם לליבי להתחמץ באכזבה. איציק אי-שם באיזה מוצב. דווקא עכשיו אני לבד. מתיישבת על המיטה, מכוונת את השעון למעורר, מתפללת לנס, מחליקה מתחת לשמיכה ובתוך שניות הכרתי שוקעת בתרדמה.
האזעקה לא מפסיקה. אני קופצת מהמיטה ורצה יחפה לחדר הילדים, מדליקה את האור וצווחת, יוצא לי קול גבוה נורא ומוזר: "ילדים, קומו, מלחמה, קומו מהר, יש אזעקה" הם ממצמצים מהאור ונבהלים מהצווחות "קומו, חייבים ללבוש את המסכות" מבוהלים הם נעמדים, אני בהיסטריה לא יכולה לעצור את עצמי ולהרגע. הלב שלי כמו קטר ישן שאיבד את הבלמים, דופק ומשקשק, באוזניים מתחילות פעימות דופק חזקות, הולכות ומתגברות, הפאניקה מתפשטת בתוכי, פותחת במהירות את קופסאות הקרטון, מושכת את המסכות. הידיים שלי רועדות ואני חושבת: "איזה עולם מחורבן! למה ילדים צריכים לעבור כאלה דברים?". בזה אחר זה נותנת להם את המסכות: "ספי - אני פונה ומבקשת מהבן הגדול - תעזור לעידו עם המסכה ואני אעזור לזיו". שמה לה את הדבר הנורא הזה על ראשה הקטן, השערות הארוכות מסתבכות, היא מייללת אני מתעצבנת, הידיים שלי פשוט רוקדות מהרעד, אני לא מצליחה לייצב אותן חורקת שיניים וממשיכה. ריח הגומי של המסכה עושה לי בחילה. בגרון מחנק, דמעות של צער מטפסות לקצות עיני. " שבו ילדים על המיטה, יהיה בסדר" אני מנסה להרגיע אותם, ומי אותי ירגיע? ובתוך כך חושבת: טוב שאת החלון אטמתי מראש. ניגשת לדלת ומתחילה לקרוע בשיני חתיכות מסקנטייפ חום ודביק, מצמידה אותו עם ניילון למרווחים, אחר-כך מרטיבה מגבת ומניחה על הרצפה כמה שיותר צמוד לדלת. בודקת שוב שהמסכות באמת אטומות ומורכבות נכון, המראה שלהן מחריד ממש כמו בסרט. המסכות מקשות על הנשימה והדיבור. מדליקה את הטרנזיסטור. לפתע שוב מתחיל הטלפון לצלצל מההול, לא יכולה להתעלם, אולי זה איציק והוא דואג. איך אני אצא עכשיו אחרי שאטמתי הכל? בכוח אני מושכת את הדלת עם כל המדבקות ויוצאת, מרימה את הטלפון. קולו הרועד של אחי-בעלי שואל: "אתם בסדר? שמעתם את האזעקה?". עונה לו בקוצר רוח וסוגרת. פתאום פעמון הדלת מצלצל. לא מאמינה שכל זה קורה לי דווקא עכשיו, מי זה יכול להיות לעזאזאל?. בעצבים שואלת: "מי שם?" מעבר לדלת קול עמום עונה: "שוטר". גבר נמוך קומה, שחרחר לבוש מדים כחולים עומד מתנשף נראה קצת מבוהל: "אתם בסדר? צריכים עזרה?" "לא, תודה. הסתדרנו כבר. אם אתה באמת רוצה לעזור למעלה יש כמה זקנים לבד, אולי הם יזדקקו לעזרה". רצה חזרה לחדר האטום ומוסיפה עוד פסי מסקנטייפ למשקוף. יושבת עם הילדים ומחבקת אותם , שוב מוודאה שנושמים היטיב עם המסכה המזוויעה.
שוב צלצול פעמון, עוד רגע ואני יוצאת מדעתי. מה הולך פה?. מחליטה להתעלם המצלצל מתעקש להמשיך, פעם נוספת קמה חוזרת על תהליך הפתיחה מלאת תסכולים, בפתח שוב השוטר:
"אפשר להכנס?" הפה שלי נפער ונסגר בתדהמה, אני בשוק מהבקשה.
"אני אחראי על המקלט הציבורי ממול, אף אחד לא בא ואני לא רוצה להיות לבד, בבקשה! רק עד שתהיה הרגעה".
המומה אני חושבת מה אני אעשה? איך אכניס גבר זר לבית שלי ואני לבד? זה לא מקובל וגם לא נראה לי. הוא שב ומבקש, כמעט מתחנן, המחשבה שזה לא מצב נורמלי, בכל זאת זו מלחמה גורמת לי להסס, הלב שלי נכמר אני נותנת לו להכנס.
בחדר הילדים האטום הוא מתיישב על המיטה עם הילדים, אני אומרת לו: "לא, שב על המיטה השניה". האוירה מאד קשה לי ומתוחה. בטרנזיסטור לא מפסיקים דיווחים, מדווחים על נפילות טילים ועל טילי הפטריוט שנשלחו לעברם. הגבר פונה אילי מושיט את ידו ואומר: "נעים מאד, אני עימאד".
עימאד???! - אני מתייבשת נוזל כלשהו בגופי אוזל - עימאד זה שם ערבי. מה עשיתי? איך הכנסתי לפה גבר זר ועוד ערבי? איזו מטומטמת. מסתכלת על המדים קוראת את הכיתוב ומבינה שלא שוטר אלא שומר מטעם עירית ת"א. זו אני שלא הבנתי או שהוא עיוות את האמת?. הפאניקה שלי תופסת גבהים. הסיכוי לנפילת טילים דווקא בבית שלי נמוך יחסית, ערבי אצלי בבית, אישה ושלושה ילדים לבד, סיכון הרבה יותר ממשי. הדמיון שלי מתחיל להשתולל: אולי הוא מתחזה? אולי הוא מחכה שנתעייף וננמנם ואז יטבח בנו?. "תשימי מסכה" הוא אומר ומרכיב לעצמו את שלו, מותח גומיות. אני לא יודעת מה לעשות. הולכת לכיוון הארגז, מסתכלת עליו, הילדים מעסיקים אותו בשאלות, , הוא לא מבין את המילים שיוצאות עמומות מתוך המסכות, מזל שהילדים לא מודעים. אני מכניסה את ידי לעמקי הארגז מפשפשת, סוף סוף חשה את הסכין הכי חד, זורקת מבטים פניו כלפי הילדים, דוחפת במהירות את הסכין לצד השמאלי של המכנסיים מתחת לתחתונים ומכסה עם החולצה. כשאני מתיישבת לצד הילדים הסכין דוקרת מעט את הירך. לא מורידה ממנו אפילו לשניה את העיניים, מורחת חיוך מאומץ מגבירה את קולי עושה עבודת הכנה:
"ראית איזו חוצפה? הצופרים שני מטר מכאן בגן מאיר ובקושי שמעתי את האזעקה".
"כן, באמת הקול היה מאד חלש".
"מה אתה עושה פה? איפה אתה גר?"
"אמרתי לך, אני שומר במקלט ואני גר ב..." אומר שם של איזה כפר ערבי לא מוכר.
"אתה ערבי? אני מעיזה ושואלת
"אל תדאגי - מחייך - אני דרוזי".
זה לא אומר לי הרבה. דרוזי, ערבי, לי זה לא משנה את ההרגשה. האויב אצלי בבית באמצע המלחמה. אני מתה לסלק אותו ולא מעיזה. מפחדת לעורר את חמתו שלא יעשה איזו פעולה. כל הזמן מעסיקה אותו בדיבורים. מדמיינת אותו עושה תנועה מאיימת ואיך אני שולפת במהירות את הסכין ותוקעת לו אותה באמצע החזה.
לאט לאט הילדים מתחילים להשתטח ולנמנם. גם האויב עוצם את עיניו ונשכב על המיטה. אני כל כך תשושה, אין שום צ'אנס שאתן לעצמי מנוחה, חייבת לעמוד על המשמר. אולי הוא בכלל עושה את עצמו ישן? אני מדברת איליו הוא לא עונה.
לא יודעת כמה זמן חלף עד שסוף סוף הגיעה הודעת ההרגעה ואיתה הצפירה. בטרנזיסטור קולו של נחמן שי - דובר צה"ל אומר: "לא לעזוב עדיין את החדר האטום". עיניו עצומות הוא לא שמע. לי זה הספיק. כל דקה נראתה לי כשעה. מיד כששמעתי קמתי, נגעתי לו בכתף ואמרתי: "עימאד קום, אתה כבר יכול ללכת, אפשר לצאת מהחדר האטום". הוא מתמתח פורש זרועותיו לצדדים מפהק כאילו שהוא בבית שלו והכל שליו, בא לי לרצוח אותו. "קום" אני חוזרת. "אני עייף" עונה לי החוצפן. הדם שלי כבר רותח הרבה זמן, אני תופסת אומץ : "תקשיב. תלך לישון במקלט, כאן זה לא הבית שלך ואני לא מתכוונת לישון עם גבר זר". הוא קם בחוסר רצון והולך אני נועלת את הדלת במהירות ומשחררת אנחת רווחה קולנית.
הטלפון מצלצל איציק על הקו: "יוהההווו אתה לא יודע איזה סיוט עבר עלי כל הלילה". הוא מתעצבן נורא: "איך הכנסת גבר זר הביתה?". אני מסבירה לו שזה לא העיקר והוא עונה בביטול: "אה, זה, זה לא חשוב, דרוזים לא נחשבים כאלה ערבים, בצבא יש המון חיילים מעולים".
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
