זאת לא האחרונה

"זאת לא הפעם האחרונה שתעזוב מקום בחיים שלך, אתה יודע..."

שתקתי. מה יכולתי להגיד, שזה לא נכון?

זה לא שאין תשובות בחיים, פשוט לפעמים אנחנו שואלים את השאלות הלא נכונות

"כולם פה יזכרו אותך, התחברת עם כולם..."

מי שעוזב מקומות רבים, נידון לחיות בזיכרונות של אנשים אחרים

"באמת חבל שאתה עוזב, אני אתגעגע אלייך..."

זה פגע . באתי להיפרד. זה אף פעם לא נהיה קל יותר. ההיפך.

הסתכלתי עלייה. עייני השתקפו בשלה ומבטה היה עצוב ומאופק. כמו באמונה אפריקאית עתיקה מבטה כישף אותי והיא השתלטה על נשמתי. עיני בכו וגרמתי לעצמי להאמין כי הדבר היה בשליטתה. או באשמתה. או בזכותה.

כבר מזמן הייתי צריך לקום, לתת חיבוק, נשיקה על הלחי, או לפחות לפתוח את הפה וסוף סוף להגיד משהו. אבל עדיין לא יכולתי. הייתי צריך לסיים לבכות לפני שיכולתי להיפרד.

בפרידה זו בכיתי, כי בוכים כשעצוב, בכיתי כי עזבתי את מה שהכרתי, אבל

בעיקר בכיתי כי ידעתי שזאת לא האחרונה.