ובדיעבד

‏25/02/2006

אז אתה יושב מולי ומפטפט לי מילים שעוברות אצלי ונוסקות הלאה. מהנהן או שולל בראשי, חושב על הנסיעה לים המלח. אתה אפילו לא בוחן אותי. ממשיך ומדבר ברצף.

האם יש בכוחם של נענועי ראש ליצור רושם של הקשבה? נשמע לי שאתה מספר לי על הרפתקאות עם נשים. ובאמת את מי זה צריך לעניין. אתה החווה אתה המדמיין אתה הנהנה. אני קורבן השמע. כותל ההקשבה. השה לעולה. אז אני חושב על ים המלח. מהנהן לשביעות רצונך. כך מדי פעם בפעם.

אתה אוהב לספר בפרוט יתר. כך, להתיש את הדממה. לשבור איזה נדבך מהשקט. אז אני נותן משהו מעצמי,  אומר: "נכון". או  "יפה".

מסתבר שלגביך זה הינו הך  נענוע ראש או מלה. אתה שוצף וגועש עולה לספירות של הזיה ארוטית, ברמה של דקויות ופרטי פרטים. חי מחדש את האירועים. נראה כי לא איכפת לך אם אני מקשיב , הוזה, חושב או מתכנן. אתה המדבר ואני הקהל.

***

כאשר אני מדבר אליך אתה כותב.

"דבר!" אתה אומר: "אני שומע כל מלה" מוסיף.

אישית, מרגיש לא בנוח. אוהב שמסתכלים אלי, ישר כך לעיניים. רואה סממן של זלזול במקשיב, לא מקשיב, השומע העושה לצרכיו.

הפעם מרים ראשו ומביט אלי בכעס: "תגיד אתה בוחן אותי? הרי אמרתי לך שאני מקשיב לכל מלה שאתה אומר."

ואני, אינני משוכנע שהקשיב.

***

עכשיו, יוצאות המילים מחלת הדבש, עוועים רוקדות אימה על עורקי מצפוני. טפטוף דוקרני  יומיומי אל הדם. ואני רואה עצמי  סוחב וגורר את כל המילים שלא שמעתי. ושרשראות פלדה תובעניות מנסות לחבור אל לשד עצמותיי.

רץ במבוא אפל, מזיע אל פתח.

הדרך נעלמת מאחורי, לפני מחסום מילים עטוף בצינת חשכה.

הלאה משם החפירה ולידה מונחת מצבת אבן.