נפתלי

נפתלי

ביום חמישי בבוקר פדה נפתלי את קצבת הביטוח הלאומי שלו. בלילה התקשט והתגנדר, מפזם לעצמו: "שמתי פודרה, שמתי ריסים", עמד מול המראה ארבעים דקות. בחר תחתונים לבנים וחזיית תחרה, גרביונים שחורים, חצאית מיני צהובה, נעלי עקב צהובות, תיק קטן ומבריק וצהוב, חולצה שחורה קצרת שרוולים, צמודה ובעלת מחשוף עמוק. מרח על פניו כמות מרשימה של מייק-אפ ואודם, חבש פאת-שיער בלונדינית שהגיעה עד אמצע גבו, הדביק על אצבעותיו ציפורניים משוחות לק לבן ועל עפעפיו ריסים שחורים ארוכים, ענד זוג עגילי פנינה עדינים ואת השעון היקר אותו הוא שומר לאירועים מיוחדים, סקר עצמו מכל הכיוונים, ואמר לעצמו בקולו העמוק והמפתה: "לא צריך להגזים נפתלי, אתה בול במידה הנכונה, כל תוספת רק תהפוך אותך המוני," הזמין מונית ויצא למועדון.

מוזיקה רועשת, ריצודי אורות ועשן סיגריות ומשק גביעי אלכוהול וכוסות בירה. נפתלי ניגש לשניים לבושי גופיות קצרות מעל מכנסיים הדוקים שהבליטו את חיטוביהם, קירב פיו לאוזניהם ולחש להם כמה הוא מוכן לתת להם עכשיו ובמזומן. הם אמרו לו: "בוא נצא החוצה," והוא יצא בחברתם מפזם ומענטז.

"מה אתה רוצה תמורת האלפייה שהבטחת לכל אחד, שנזיין אותך אחד אחרי השני?"
"אני רוצה שנתחבק ונתנשק." 

"מה?"

"אני רוצה שנלך לגן, נשב על הספסל, נתחבק ונתנשק."

"מה הקטע שלך?" שאל אחד מהם, "לא מתאים לך שנזיין אותך?" 

"זה מאוד מתאים לי, אבל אני אחרי ניתוח טחורים. פעם אחת ניסיתי אחרי הניתוח וזה שרף לי מוות."

האור היה קלוש.

הוא הוציא חבילת שטרות מול עיניהם. הם התקרבו ואמדו אותו מכף רגל ועד ראש, ולחששו אחד לשני:

"הוא מגעיל".

"הוא פתטי".

"התחלת לדבר במילים של משורר."

הם עזבו והשאירו אותו ממוסמר למקומו, חבילת השטרות עדיין מושטת כלפיהם והם מתרחקים. תחינה חלושה נוספת שימלאו את בקשתו יצאה מפיו ונמוגה קודם שהגיעה לאוזניהם. אחרי שנעלמו מעיניו, צעק: "לפחות הייתם צריכים לשדוד אותי, הייתם צריכים לשבור לי את העצמות ולקחת לי את הכסף. גם יומכם יגיע, גם אתם תהיו כמוני עוד עשרים שנה. הזמן רץ. תאמינו לי."

נפתלי פנה לכיוון הכביש, מתעלם מצפירות המכוניות שחלפו לידו ומקריאות הנהגים לעברו: "משוגעת תרדי מהכביש," והמשיך להלך מזוגזג בין כלי הרכב.