"את לא מאמינה איזה סיפור מדהים, אני פשוט המומה".
"ספרי ספרי, אני מתה על הסיפורים שלך, לא סתם קוראים לך "מאמא דרמה"
"מאמא דרמה או לא, זה לא שלי, אני רק מעבירה לך סיפור אמיתי".
יום חמישי בצהריים, רוחמה חוזרת מותשת מהעבודה, בקושי מטפסת את כל המדרגות, הבטן שלה מקרקרת. פותחת את הדלת בציפייה. בדירה הזעירה דממה, בודקת שלא נוסף עוד נזק, שברים או "קישוטים". אנחה מיוסרת מפנה את הדרך לקצת רגיעה ומחשבה: "שוב היא מסתובבת ברחובות. מזל שהילד יגיע רק בשבוע הבא". אור המקרר מאיר מלפפון אחד מצומק, רבע בקבוק מים, שליש מרגרינה. גם הלחם נגמר. יום התשלום עוד רחוק, מפרעה כבר קיבלה וקיצבת הנכות מחולטת מראש. אם לא תצליח להשיג תוך 3 ימים את הכסף, זה יהיה פשוט נורא, לא נשאר לה כבר ממי לבקש.
רוחמה מפשפשת בארנק. שטר בודד של עשרים שקל ועוד כמה מטבעות. במגירה של המזנון היא מצליחה למצוא עוד כמה. נשארה רק קופת הצדקה, אין לה ברירה.
במכולת מתחת לבית, החנווני מושיט לה חתיכת קרטון עם החשבון. בארנק נשארו עוד כמה פרוטות. רוחמה יוצאת ומנסה לחשוב על עוד אפשרות. צמד חברים ותיקים, דכאון וייאוש, כדרכם מגיחים, משאירים עוד חריצים. כל יום מלחמה חדשה, שאלות ללא סוף ומענה. אפילו בחלום הכי רע לא היתה מאמינה שכך לחיים שלה זה יקרה, שיעברו כאלה תהפוכות, מבית מלא בזוג שמח ושלושה ילדים מקסימים, שככה הכל ישתנה.
זה לא קרה ביום אחד, פה מילה ושם משפט. כל פעם ששמעה לא הגיבה במיוחד, חשבה שסתם אמירות שטחיות, או עוד גחמה רגעית. ערב אחד ליד השולחן אמר: "רוחמה, זהו, החלטתי: אני רוצה לנסוע לאמריקה". נימת הקול וההבעה היו נחרצים. לא עזרו השאלות והויכוחים: "בשביל מה?, יש לך עבודה טובה הרבה שנים והצרכנייה שלי מאד מצליחה", "אני לא רוצה לגור בארץ אחרת, כאן זה הבית שלנו, כאן כל המשפחה". "אנשים עושים שם חיים והון. אסע לבד רק לנסות". אמר וגם עשה. כל שיחת טלפון היתה נלהבת מקודמתה. אחרי חודש חזר מאושר. לא הועיל לה שום דבר. הוא התפטר מהעבודה, מכר את הבית, העביר את הצרכנייה, לקח את הכסף והמשפחה לאמריקה. עבר המון זמן עד שמצא עבודה ובמה? סתם, עוד נהג מונית. בעל-כורחה הפכה מטפלת לילדים. שנה שלמה לא הצליחה להסתגל, רוב הכסף שהביאו כמעט נעלם. בסוף נשברה, לקחה שניים מהילדים וחזרה. חגית הבת הקטנה התעקשה להשאר שם עם אבא. אחרי שנתיים לבדה בארץ כשלא נותרה עוד תקוה לאיחוד המשפחה החליטה להתגרש.
כשאביה מצא אישה חדשה ונולד תינוק חזרה חגית לארץ לבד. אישה צעירה ומתוסבכת, כבר לא הילדה הקטנה והמתוקה שהשאירה באמריקה. התנהגותה היתה שונה, אלימה. בהדרגה החמיר יותר ויותר מצבה. רוחמה מצאה את עצמה מתרוצצת איתה מרופא לרופא ללא הועיל. חגית סירבה להכיר במצבה ולקחת תרופה. מפעם לפעם השתבשה עליה דעתה יותר. כל האהבה שהרעיפה עליה רוחמה נדחתה בפרצי בוז ושנאה מתמשכים. התחילה שוברת רהיטים, מקללת קללות איומות ומציירת מילים ואיומים גסים על הקירות. החיים של רוחמה הפכו מאוסים, אפילו מהבית התביישה לצאת ממבטי השכנים. חדלון, ייאוש וחוסר אונים השתלטו על חייה, לאף אחד לא סיפרה את מה שעובר עליה, אפילו לשאר הילדים, חשה בושה. לילה אחד השכנים שמעו צרחות איומות, איומים ברצח וקללות, הזמינו משטרה ובאותו לילה חגית אושפזה בפעם הראשונה.
רוחמה אפילו לא הבינה איך ומתי הספיקה חגית להכנס להריון וכבר נולד לה נכד. רונן הקטן הפך למרכז עולמה והיא מצאה את עצמה מגדלת אותו ומגנה עליו מפני טירופה של אמו, עד שלא עמד לה כוחה והיא נאלצה לשלוח אותו לפנימייה מיד כשמלאו לו שש, פשוט כדי שלא יועבר למשפחה אומנת. אחת לשבועיים כשמגיע לשבת הביתה היא עדיין נאלצת להגן עליו מפני אמו. בגילה ובמצבה לגדל ולפרנס ילדה בת ארבעים וילד קטן: "איזה מין חיים". לעיתים קרובות שאלה את עצמה אם לא עשתה טעות כשעזבה.
"איך אשיג ארבעת אלפים וארבע מאות שקלים? - שואלת את עצמה בייאוש - מה אעשה?".
כמעט שלושה חודשים חלפו מהיום שבו התקשרו מהבנק, החזירו את המשכנתא ודרשו לכסות מיד את החוב בחשבון. המפלט האחרון נמצא בעיר בבית עבוט. היא מסרה למשמרת את המזכרת היחידה מאמה המנוחה; שני צמידי זהב, עגילים ושרשרת. תמורת המשכון קיבלה הלוואה נושאת ריבית מפחידה. המשכונאי דרש תשלום מקסימום תוך 3 חודשים: "אחרי כן אם לא תגיעי, אני מוכר את התכשיטים". נותרו רק 3 ימים. רוחמה נזכרת איך במאמץ רב אספה אמה המנוחה פרוטה לפרוטה עד שהצליחה לקנות לעצמה לראשונה בחייה את התכשיטים שנאלצה למשכן.
רוחמה מרימה את שתי השקיות ויוצאת אל הרחוב. מחשבותיה מסתובבות וחוזרות בדיוק לאותה נקודה. "מזל שיש לי עבודה, לא קל לטפל בזקנים נרגנים, טוב שאני מחבבת אותם, הלוואי שזו היתה הבעיה היחידה".
מעבר לכביש בקפה טוטו יש כרזה צבעונית וגדולה. 12,000,000 מליון פרס ראשון. רוחמה בודקת בארנק, נותרו בדיוק נמרץ 4.40 שקלים חדשים. "אולי אנסה את המזל?". הבחור בקפה אומר לה: "כל טור עולה 2.20 ש"ח", רוחמה מגחכת לעצמה, נזכרת במשפט בערבית שאמה המנוחה היתה אומרת: "מרוב שזה עצוב, זה מצחיק" וממלאה שני טורים בפעם הראשונה בחייה. היא מתפללת לאלוהים בלב ומבקשת: "בבקשה, אלוהים תעזור לי. אני לא מבקשת הרבה, רק לכסות את החוב".
במוצאי-שבת החמה שוקעת, רוחמה סופרת ברקיע המתכהה 3 כוכבים, מדליקה נירות הבדלה, מתפללת כהרגלה. מתיישבת מול הטלויזיה ומקשיבה לחדשות. חגית שוב נעלמה, יש קצת שקט. תוכנית הספורט מתחילה, רוחמה מסמנת בטופס את התוצאות. העיגולים די רבים, רוחמה סופרת 11 ניחושים נכונים מתוך 13, הלב שלה דופק והנשימה מתקצרת מהתרגשות ושמחה. "זה לא הפרס הראשון, אבל כל סכום הוא מתנה". היא עוברת ומוודאה שאכן ניחשה. שעות עד שמצליחה להרדם בתהיה. בבוקר בדרך לעבודה עוצרת בקפה טוטו לברר בכמה בדיוק זכתה, מבקשת מהגבר הצעיר על הדלפק: "אתה יכול לבדוק לי, בבקשה". "גברת - הוא אומר לה בשמחה ובחיוך - זכית בארבעת אלפים וארבע מאות שקלים!"
"אם ננעלו דלתי נדיבים, דלתי מרום לא ננעלו, אל חחחחחיייייייייי!"
השיר נדמה לי מהמקורות. את המשפט האחרון יש לשיר בסגנון תימני.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
