לפעמים גם הילד הגמלוני ביותר מצמיח לרגע כנפיים. ההוא, הכבד, שנראה כאילו לעולם לא יצליח להשתחרר מהמשקל הזה, המשקל העוטף אותו ומקיף אותו. ילד כבד ואיטי, שיהפוך להיות איש כבד ואיטי, ימות מוות כבד ואיטי וארוך. אפשר לדמיין אותו עוד כשנולד, גדול מכפי שחשבו, ולא בכה הרבה, רק התבונן בעיניים עצומות כמעט לגמרי על סביבותיו ושתק. ילד כזה, קצת קשה, קצת עצוב, קצת יותר מדי גדול, תמיד רק במעט, והוא נתקל במשקופים ולא מודע לכוחו, והוא שוקע בכיסאות ומעלה ענן של אבק, והוא אוחז בעפרון ואצבעותיו הגדולות והלבנות לא מוצאות את מקומן.
ואם ניסית פעם לחבק אותו, האם הבחנת שקשה להקיף אותו, כאילו משהו קטן מאוד בתוכו עטוף בכל כך הרבה בשר וקיום, ואתה שמנסה לחבק ולהרגיש את אותו מקום, מחבק לבסוף רק גוף, רק חולצה, גדולה גדולה.
ואיך תמיד הציקו לו. ואיך תמיד היה ברור, כבר בהתחלת ההתחלות, בעצם הרגע בוא שחה בזריזות זרעו של אביו ששנים אחר כך ינטוש את הבית ויעלם אל עבר הביצית הממתינה של האם, שהכל יהיה כך, ולא אחרת. שתמיד יציקו לו, לגדול הזה שיקבל את הכל בסבלנות ואורך רוח, ושיעמוד דקות וימים ושבועות וחודשים כך בצל, כדי לא להזיע יותר מדי, מביט באחרים משחקים ושהם בתורם, ינעצו בו פעם אחר פעם את חודה של האמת, מעוותת ומרה. אתה כבד. ואיטי, וקצת מטומטם. ואיך יעמוד שם ויביט וישאל את עצמו, באותם רגעים ואחר כך בלילות ושנים אחר כך כשיהיה כבר מבוגר וכבד עוד יותר, למה, למה הם עושים את זה, ולמה אני אני, ואני לא שם, לא כמו כולם, לא כמו ההוא, אלוהים כמה הייתי רוצה להיות ההוא, רק ליום אחד, רק לשעה, להרגיש כמוהו ולרחף, שם במגרש, אל הכדור ואל המרחק ובאוויר, לרחף רק פעם אחת ודי, ואחר כך כלום. אז אלוהים, לרגע, תן לי להיות שם, כמוהו. ואין.
והימים יחלפו עליו, כבד ואיטי ומנותק, יום ביום ולילה בלילה, ולעולם לא יתחלפו ולעולם לא יסערו ולעולם לא יתהפכו באיזה תענוג חושים מפתיע וסוחף, אלא תמיד לקום בבוקר ולישון בלילה, ותמיד לחלום בהקיץ, קצת לאט, על להיות משהו אחר.
והוא חולם לעיתים. שיום יבוא, בעוד שנה או שנתיים, בעוד שלוש או ארבע, יום שבו הוא יהיה אחר. קל ומשוחרר, יחד, יחד מאוד, עם כל האחרים האלו הרחוקים כל כך עכשיו. אלא שאז, בימים האלו שיבואו בעוד שנה או שנתיים, הוא יהיה אחד מהם, וערב יום שישי לא יביא איתו את הלבד, והמחשבות המוכרות על הסוף, אלא שדווקא משהו אחר יקרה שם, ובערב יום שישי אחד הוא ירגיש שהנה משהו גדול מתקרב ויקרה, שאולי הערב הוא יהיה שם, במקום ההוא, יחד איתם, אולי יחד איתה.
החלומות מחזיקים אותו, יום אחרי יום, יום הולדת אחד עובר והאחר בא, והשנים נמתחות ומתחלפות. צל העצים של בית הספר היסודי מתעמעם כבר בזיכרון והנה צל העצים של חטיבת הביניים, והנה השיעורים שהופכים להיות קשים יותר ויותר עד שפתאום כבר ברור שנוסף על הכל, על הכובד ועל השתיקות, על האיטיות ועל הבדידות בא לו עוד קושי חדש- הלימודים.
הוא נכשל ומנסה, ונכשל שוב. הספרות חגות מול עיניו, המילים באנגלית נעצרות בסמוך לאוזן ולא ממשיכות הלאה, והוא יושב, ושותק. הכיסא נאנק תחת כובד משקלו והגב מכאיב לו, העיניים נעצמות שוב ושוב והוא נודד במחשבותיו, לאט לאט, אל הבית הקטן, שם מחכים לו שלושה חתולים קטנים, אותם הוא מאכיל ומטפל ומלטף, בכל יום. והוא נודד בחלומותיו ועם השבועות נודד גם בכיתה ועובר לאט לאט, פעם אחרי פעם אל החלק האחורי בחדר ושם, סמוך לקיר, בפינה בין החלון ומדף עץ ישן, הוא נעלם לאט לאט עד שכמעט לא נותר ממנו זכר. מורים נכנסים לכיתה ומורים יוצאים מהכיתה, שעה ראשונה עוברת ואז שניה ושלישית ורביעית. ימים שלמים חולפים כאילו היו נצח מייסר אך בהתבוננות לאחור הם חולפים במהירות הבזק, כאילו לא הביאו עמם דבר.
והוא שותק. שעות עוברות, ומילה לא יוצאת מפיו. שבוע יכול לעבור בבית הספר והוא לא יוציא מילה אחת, שתיקתו תיעלם ותשקע בין קולות הצחוק וגרירת הכיסאות. הכל ממשיך והכל זורם, יום עובר ויום בא והכל עומד במקומו. הנה נחגג פסח, וחופש מגיע, ואחריו שוב בית ספר. וחופש ועוד בית ספר וחוזר חלילה עד שנכתש הכל והופך לעיסת יום יום. ועוד יום ואחר בא, והנה יום העצמאות.
טקס באולם הגדול, והוא יושב שם, על ספסל, שוב קרוב לקיר האחורי ומורה עצבנית אחת, אולי הרכזת החברתית, צועקת ממרומי הבמה המרוחקת "היי! אתה שם מאחור!" ושואלת את אחד התלמידים בשורה הראשונה מה שמו של ההוא שם מאחור והתלמיד אינו יודע והיא מזדקפת ונמתחת בחוזקה, מניחה ידיה על מותניה וצועקת שוב "היי אתה! אתה לא רואה שאתה לבד בספסל?? בוא קדימה!! למלא שורות!!" והוא מביט שמאלה ורואה שבאמת, הוא לבד לגמרי על הספסל ולפתע שתיקה, וכל הילדים מפנים את ראשיהם לאחור, מחכים לראות מה יעשה הענק המוזר הזה עכשיו. קולות צחוק ראשונים נשמעים והתלחשויות ואז שוב שתיקה כשהמורה על הבמה זועקת "נו!! אתה לא שומע?? מה אתה סתום??" וצחוק אדיר של עשרות פורץ באולם ומלמולים מגחכים ולפתע עומד אחד מהתלמידים וצועק "סתום!" ומצביע עליו, וגל צחוק שני מציף את האולם והילדים.
המורה שהתייאשה כנראה, קוראת בהנפת יד עצבנית לסגן המנהל שעולה בצעדים תקיפים על הבמה וצועק "שקט שיהיה כאן! שמעתם אותי!! שקט כאן!" ודממה באולם, ועומד לו הסגן ומצמצם את עיניו לאופק, שם יושב הסרבן המגושם הזה, והמורה לוחשת משהו על אוזנו של הסגן והוא מהנהן בהבנה וניגש אל המקרופון. "אתה שמה מאחור, מייד, אבל מיד קדימה, שמעת אותי?? או שתחכה לי ליד החדר!!" ודממה באולם, רק רחש מעופם של הזבובים הרבים ורעש הרקע של הרמקול נשמעים. כל המבטים מופנים עכשיו לאחור, אליו, והוא יושב שם עדיין ומביט, ובפעם הראשונה מזה שנים, הוא מביט קדימה, אליהם, עליהם. והוא רואה את מבטם, ומשהו נע בו. בתנועה אחת הוא נעמד על רגליו, ומסיט את שערו לאחור, וצועד כמה צעדים קדימה, והוא רואה בעיניהם של הילדים האחרים משהו מוזר וחדש והוא יודע פתאום שכך לא התבוננו עליו מעולם, וברגע אחד, הוא מחייך, ופונה אל דלת הכניסה של האולם, ושקט מקיף אותו, את כולו, והוא לוחץ על הידית והדלת נפתחת בקול נקישה ולפתע מרעים מעל הבמה קולו של הסגן "לאן אתה חושב שאתה הולך?! אני נתתי לך רשות ללכת??" והוא מביט שוב, מאחורי כתפו על האולם ויושביו, ומעיף עוד מבט אל הבמה ופתאום עולה בו חיוך, והוא יוצא מהדלת והולך לאיטו בשביל, החוצה מבית הספר, מאחוריו מתערפל הכל ונעלם. אולם בית הספר והמדרגות, המסדרונות הריקים והילדים הצוחקים, מגרש המשחקים וצל העצים.
והליכתו קלה קלה פתאום, והוא מרחף, בדרך הביתה.
