יהודה הצבי
על שני קלסיקונים באידית ובלאדינו
בשנה הראשונה של המאה ה-16 יצא לאור ספר חשוב בעולם היהודי. במושגים של ימינו ניתן אף לומר כי היה "רב מכר".
הספר הוא "צאינה וראינה", הכתוב באידית, וחיברו יעקב בן יצחק אשכנזי, יליד עיירה קטנה ליד לובלין בפולין.
"צאינה וראינה", סודר לפי פרשיות החומש, ושזורים בו מדרשים עממיים, אגדות חז"ל, פירוש רש"י, ועוד.
עבודה רבה הושקעה בספר זה, אך יותר מכל ראוי להערכה עצם המחשבה לערוך ולחבר ספר מעין זה. ר' יעקב אשכנזי מתמצת את הרעיון (בהקדמתו לספר נוסף שכתב, "ספר המגיד" לנביאים וכתובים), באומרו: "למען דעת כל עמי הארץ מקטנם ועד גדולם מעצמם ידעו ויבינו לקרות את כל הכ"ד אשר לא היה כבר לעולמים ".
ואכן, השפה העממית של הספר ("אידיש עסיסית") ופשטות הפירושים והאגדות, עשו את "צאינה וראינה" ספר יסוד ל"עמי הארץ",
אבל -כפי שמעיד שמו של הספר- בעיקר לנשות ישראל באירופה המזרחית. משך דורות רבים שאבו גם ילדי ישראל, באמצעות
האמהות שלהם , את עיקרי התורה בדרך נעימה ולבבית.
שם הספר ניתן לו על פי הפסוק בשיר השירים: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום
שמחת לבו".
מסתבר, כי בקהילות רבות נאמר, או הושר, פסוק זה בעת הוצאת ספרי התורה מה"היכל", מארון הקודש, לשם קריאת "פרשת השבוע". נראה כי בתת-התודעה הקולקטיבי של העם היהודי נתקבלה דעתו של ר' עקיבא: "כל הכתובים קודש, ושיר השירים –
קודש קודשים", גם מבלי להבין או לרדת לעומקם של הסודות והרמזים הקבליים שיוחסו להמנון אהבה נפלא זה.
הרעיון הגדול של קיבוץ מדרשים, פירושים ואגדות חז"ל ל"אנציקלופדיה" תורנית עממית אחת, צץ גם בקהילות ישראל שבמזרח. למעלה ממאה שנה לאחר הופעת "צאינה וראינה", הגה ר' יעקב כולי, יליד ירושלים (1685) רעיון דומה (האם בהשפעת "צאינה וראינה" ? זאת לא נדע). הוא יזם ותכנן ואף התחיל בביצוע מפעל ספרותי גדול: ספר רב-כמות בשם "מעם לועז". ספר זה, אשר נכתב בשפה הספרדית-יהודית, לאדינו, מכיל פרשנות שווה לכל נפש על כל פרשיות התורה ועל כמה מספרי נביאים וכתובים.
הספר מתובל בדינים, במדרשים ובאגדות ממקורות חכמי ישראל בדורות קודמים. "מעם לועז" יועד להיות מובן גם ליהודי הפשוט ולא רק לתלמידי חכמים. אכן זכה הספר לתפוצה עצומה בקרב כל קהילות הספרדים, דוברי לאדינו, שהיו פזורים בכל רחבי האימפריה העותומאנית.
ר' יעקב חולי הספיק לכתוב את פירושיו לספר "בראשית" וחלק מספר "שמות". אבל מפעל ספרותי זה לא נדם. היו לו ממשיכים רבים לאורך 200 שנה (ביניהם יצחק מגריזו, יצחק ארוגואיטי, רחמים מיטראני, ועוד).
מקור השם "מעם לועז" הוא בפסוק הראשון של פרק קי"ד בתהלים: "בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז".
בספרות הרבנית מצוי הביטוי "לעז", לעתים כראשי תיבות של "לשון עם זר", לציון מלים בלשון זרה. בתרגום התנ"ך שבספרדית-יהודית מתורגם צמד המלים "מעם לועז" כ"פואיבלו לאדינאן" והרי לנו רמז לשפת ה"לאדינו", השפה שבה כתוב הספר "מעם לועז".
האם היתה זו הסיבה היחידה שבגללה בחר ר' יעקב כולי בשם זה?
בתקופה שבה משוררים יהודים נהגו "להטביע את חותמם" על שיריהם בדרך האקרוסטיכון, נהגו גם מחברי ספרים ל"הנציח"
את שמם באמצעות שם הספר שכתבו, (לדוגמא: "עטרת שלמה" של ר' שלמה בן יחיאל לוריא, "עין יצחק" של ר' יצחק אלחנן
ספקטור, "עקידת יצחק" לרבי יצחק עראמה, ומאות ספרים כיוצא בהם). אבל, הרי, ר' יעקב כולי כבר קבע כי מפעלו הספרותי ייקרא בשם "מעם לועז". מה נותר לו, אם כן, כדי לשייר את שמו בספרו אשר כתב?
אמנם בשער הספר של "מעם לועז" מופיע עיטור עגלגל ומסביבו כמה פסוקים היוצרים יחד ראשי תיבות של שם המחבר.
הקורא הבקי והדקדקן במיוחד, ייתכן ויבחין בכך. אולם בכך לא די.
ובכן?
כולי הוא שם משפחה ידוע בקרב היהודים הספרדים (ובדרך כלל נפוץ יותר, קרי וכתיב, "חולי"). אינני יודע אל נכון כיצד ביטא ר' כולי
את שם משפחתו: האם חולי, או שמא אף כולי בכ"ף דגושה? מכל מקום, לי נראה (ואולי זה אך מקרה מופלא ותו לא?) כי ר' יעקב כולי ניסה לכוון אותנו אל פסוק נוסף באותו מזמור תהלים קי"ד:
"מלפני אדון חולי ארץ, מלפני אלוה יעקב".
הרי לנו כאן שמו של בעל "מעם לועז" מרומז היטב.
הן "צאינה וראינה" והן "מעם לועז", המהווים אוצר בלום של מקורות המחשבה היהודית, זכו להיתרגם לשפות שונות, לתועלתם של בני ישראל מעדות שונות, שאינם קוראים לדינו או אידית. זה אך טבעי ומובן. אולם, לשני ספרים אלה תופעה משותפת נוספת:
שניהם תורגמו במהלך עשרות השנים האחרונות גם ללשון המקור, לעברית.
אכן, תופעה יוצאת דופן של מקרא-תרגום-מקרא; לשונות היהודים, במקומות פזוריהם, הולכות ומתנקזות אל שפת התורה.
שלשלת הדורות נמשכת.
