אדומת השיער

אם כך או כך את מבטי איני גורע מזאת שאדום שערה

פתאום משהו קרה, פישרו זר לעיניי , הבטתי בה,

וראיתיה פתע ,כאילו ונורתה מתוך קופסה סגורה

שאנוכי דימיתי כל העת כי  פתוחה היא,

פרצה דלתה בעוז, ובעוצמה החוצה יצאה, מפלסת דרכה

משהו נע בה אל מחוז בלתי ידוע,אל תוך המון  

אל בין הנכנסים בבית הנתיבות בן גוריון,

היוצאים, החוזרים הבאים  ורמז אין מאין.

אליו יצאה נפשה,  אל זה שמתנהל לקראתה מואר  

בתוך המון דוחף מזוודות.ואז גם לראשונה ראיתיו

בחור נאה בנוי לתלפיות כולו אומר חסד ואור יקרות

נפשו יצאה אליה, ממאנת לחכות ,לא לחינם טס ט'ז שעות

והמפגש ביניהם אלוהי. לא עוד געגוע , רק הוא והיא

חיבור שאדם לא יוכל לנתק גם אם יבחר להשתמש ברוע                               

אולי כי חוץ ממני לא הבחין איש שביניהם הם חולקים אלוה,

כך ברגעים ארוכים חידשו ביחד אהבתם, ואנוכי צופה.

ובני יצא גם הוא דרך השער. גם הוא בנוי לתלפיות, אריה צעיר

כשראיתיו ליבי ריקד אליו כחתן לפני אהובתו כאב אל בנו.

הנה הוא מתקרב אליה, אל אמו, אשתי, אליהם מצטרף גם אני

ויחד מתאחדים ,חיבוק המוענק לבן חוזר שסוף כל סוף חזר

עוצמים עיניים, נבלעים בתוך עוצמות של נפש גוף, שוכחים

וכשנגמר החיבוק

חזרו עיניי למקום בו לפותה היתה בזרועותיו

אך היא כבר שם  לא היתה .