לכלל סוגי בעלי החיים היו קשיי הישרדות בבית הקרקע שטוף הטבע בו אני גרה, שלא לדבר על חיות מחמד שלכל משפחה ומשפחה חובה שיהיה בשיכון. למרות שכשהייתי קטנה ומסביבי 8 זכרים, תמיד היה עוד זכר אחד בסביבה שהתהלך לו על ארבע, זה לא עצר את התחושות שהיו בתוכי כשגדלתי והפכתי לאחת מאלה שעוברים לצד השני של המדרכה כשכלב מתקרב לעברם.
לי באופן אישי, הייתה ביקורת על כל בעלי הכלבים שמסתובבים עם כלביהם ללא רצועה, כאלה נובחים בלי הפסקה, ועושים את צורכיהם על המדרכה. לא הבנתי איך אנשים מכניסים לביתם, על דעתם, בעלי חיים שעירים ומדיפי ריח רע. כשהגעתי לביקור אצל חברים, בעלי כלבים או חתולים, השתדלתי להתעלם מקיומן של אותן חיות, כדי להינות מהביקור.
בשנים האחרונות עברתי תהליכי שינוי עמוקים. כאלו שנכפו עלי וכאלו שלא. כל מה שאני זוכרת זה שבמשך 20 שנה לא נכנעתי לתחנוני בניי לגדל כלב, ושהמקסימום שהסכמתי היה זה אקווריום עם דגים, וגם זה שניים ולא יותר.
ואז... יום אחד, התקשרה אלי חברה טובה והודיעה לי שהכלבה של חמה ילדה גורים פינצריים מעורבים קטנטנים וחמודים, ושאם היא לוקחת אליה אחד אני חייבת לקחת אחד גם. המבט בעיניים של שלושת הבנים שלי, הפעם עשה את שלו, והכניע אותי. התנאי להסכמה שלי היה שאכן מדובר בכלב קטן, ממין זכר, חמוד, שלא גודל יותר מדי.
לאמא היולדת קראו "מילקי" ולכן חברתי ואני החלטנו שהיא לשלה קוראת "קרלו" ואני לשלי אקרא "באדי".
כשבאדי הגיע הביתה, הוא שכב מצונף מחובק יחד עם קרלו בתוך קופסת קרטון, שניהם היו חומים וקטנטנים. ניכר היה שקרלו יפה יותר אבל גם באדי היה חמוד וזה הספיק. הוא אפילו לא נתן בי מבט, אבל כשהושטתי לו את היד הוא ליקק אותה באינטנסיביות עצומה. הוא ליקק וליקק ולא הפסיק, ורק כשלקחתי בחזרה את היד הוא הביט בי בשתי עיניים חומות ועצובות, כאילו אומר "למה, למה את מפסיקה ללטף אותי?".
החדשים הראשונים עם באדי היו סיוט, הוא בכה בלילות ועשה צרכים בכל פינה בבית. היו פעמים שהחלטתי, נו טוב די, אני לא יכולה יותר אני מחזירה אותו לבעליו המקוריים. רק המבט בעיני ילדיי הכניע אותי שוב שוב ושוב ונתן בי את הכוח להמתין בסבלנות ולתת לו הזדמנות.
לא היה לי מושג מה עושים עם הדבר הזה. למזלי, מבלי שאצטרך לטרוח יותר מדי, היו אצלנו בשיכון ביקורי וטרינר קבועים. וכשלבאדי מלאו 3 חדשים הוא זכה לביקור הראשון אצלו.
ממש הרגשתי כמו אמא שלוקחת את התינוק שלה לביקור ראשון בטיפת חלב. הוא שקל אותו, חיסן אותו, פתח לו פנקס חיסונים... נבהלתי! אמא'לה – ממש כמו תינוק.
בסופו של יום, ההשקעה השתלמה. ממש התאהבתי בכלבלב המתוק ותתפלאו הוא התאהב בי בחזרה. "באדי בי" הקטן בעל לב הזהב ליקק אותי בכל הזדמנות שרק היתה לו ולעומת קרלו שהיה שובב מאוד, הוא היה נחמד, טוב לב, שמח ואהוב על כל ילדי השיכון.
מצאתי את עצמי קונה לו בין שלל מצרכי הבית – ממתקים, פינוקים, וליבי היה נמס בכל פעם שראיתי כיצד הוא נהנה ללעוס את אותו ממתק שנרכש במיוחד עבורו. באדי בי היה מתגלגל על הדשא ורוקד סביב הממתק באופן כובש לב. ובבית הוא היה רובץ על הכורסא שלי שעות ומחכה בטבעיות ובסבלנות רבה עד שאתפנה כדי שאשחק איתו ואלטף אותו בלי סוף.
השיא באהבה שלי אליו, היה כשהגיע היום ובאדי נעלם לו. לרוב היה רגיל להשתובב ולהסתובב לו בסביבת הבית והמשפחה, מקסימום היה נעלם לחצי שעה שעה ואז חוזר – ההתנהגות הזו קיבלה משנה תוקף כשמזג האוויר בחוץ היה גשום.
הייתי עייפה מאוד באותו היום, ההכנות לקראת חג הפסח והאירוח הצפוי לי ממש התישו אותי. ולכן נכנסתי לישון די מוקדם מהרגיל. השעה היתה 11:00 בלילה כשבני הבכור העיר אותי משנתי בודק מתחת לשמיכת הפוך שלי אם באדי בי ישן איתי. באדי לא היה שם, ומיד הבנתי - משהו קרה, באדי נעלם!
אפילו אני נדהמתי מהתגובה של עצמי, קפצתי מיד מהמיטה והצטרפתי לכלל המחפשים אחר באדי. היה גשום וקר בחוץ. מצאנו את עצמו מסתובבים בכל פינה בשיכון צועקים "באדי, באדי, בוא קח נקניק". מבחוץ זה נראה די מגוחך, אבל לנו זה היה די טבעי.
באדי לא ענה, וגם לא חזר. כולם התיאשו והלכו לישון, ורק אני נשארתי ערה מחכה לבאדי בי שלי, אולי יאיר השחר והוא יחזור הביתה. אתם קולטים? לילה שלם!!!! בחיי היו לי הרבה לילות של חוסר שינה, מכל מיני סיבות שהיו גם טובות וגם רעות. אבל שלא אשן לילה שלם בגלל כלב, זה היה השיא מבחינתי!
חוסר הנסיון שלנו בגידול כלבים, הביא אותנו לאותה חרדה שאם באדי נעלם, אז משהו לא טוב בהחלט קרה.
בבוקר, כשהשחר עלה וראיתי שבאדי לא חזר, דמעות מלאו את עיני, והלב... פשוט כאב. ואז נזכרתי! נזכרתי שלפני כמה ימים הסתובבה לה ליד ביתי כלבה קטנה וחמודה. עוד זכרתי איך באדי בי שלי משתרך אחריה – ואמנם כך היה. גילינו שבאדי בי שלנו התאהב, וזה פשוט היה מדהים ונפלא. הוא לא אכל, לא שתה, כל היום רק קירקר וקירקר אחריה. ערב אחד הוא אפילו חזר הביתה יחד עם הכלה ויחד בילו את הלילה בסלסלת הקש שרכשתי לו עוד שהיה קטנטן בהתלהבות יתרה.
מסקנה: לאהבה אין צבע, גיל או גזע...
