עטופה ביגון

עטופה ביגון
בינות ציה ומידבר
רוצה אהוב לעטוף-
אליו נפשי ערגה.
מתכנסת בגזוזטרת חדרי
מול שובל זכרונות-
הדמעות זולגות .
מתעטפת בדום
אוטמת פרצות
מטייחת נקבוביותיי
הסדוקות.
הלילה ירד
השחר הפציע
בוקר חדש הופיע.
מחייכת בקול
בעיניים דומעות
לא נותנת לאיש
עיניי לראות.
עיניים
ראי הנפש...
רק הם יעידו,
על קיום הרגש.
עוטה על ליבי
שיריון
לא אאפשר לפצוע
אותו בפיגיון.
אתכנס בחדרי חדרים
אגן עלי מפני
אחרים.