האסיפה - פרק א' (נשלח לכאן "בגלל" סיפורה של חנה הילמן)

התלבטתי אם ואיך עלי לכבות את תנור הנפט, שדלק באמצע הסלון הקטן כדי לחמם את כפות רגלי הקפואות. לבסוף, מתחתי על ראשי את כובע הצמר, שסבתא סרגה לי. תמיד סבלתי מכאבי אזניים בחורף. סבל אמיתי ונורא עד כדי בכי פנימי וחיצוני. אבא היה יושב לידי בלילה על המיטה ומחמם את אזני במה שהיה פעם התרופה הטובה – מנורה כחולה. אך, כל זה אינו קשור כרגע לסיפור, שאני רוֹצֶה לספר לכם.

ובכן, השתדלתי לסגור מאחורי בשקט את דלת ביתם של הורי. כשיצאתי ודלגתי במהרה חמש מדרגות אל השביל, נזכרתי שעלי ללבוש את המעיל. יהיה לי קר שם בחוץ. חזרתי לדירה. המעיל היה תלוי מאחורי הדלת על הוו. בצד החיצוני של הדלת. זה הפונה לגינה שלהם. ליד הכפתור של האור. ליד המעיל של אבא. מעיל הרפת. תמיד דמיינתי שזהו פסל ריק, דחליל – המעיל הארוך, שמגיע כמעט עד המגפיים המונחים מוכנים להכנס לרגליו הענקיות של אבא. מגפי הרפת, שתמיד, אפילו ששוטף אותם עם זרם חזק של מים מתחת לברז על הדשא ליד הכניסה, תמיד נשארים דבוקים לצד האחורי שלהם, וגם בצדדים, עשבים עם זבל של הפרות. אך, לא על כך רציתי לספר הפעם.

כבר התחיל להיות קצת מאוחר. חטפתי את המעיל הכחול (בפנים היתה לוֹ פרווה לבנה מחממת ורכה שאהבתי לגעת ולהרגיש) ורצתי אל השביל. לא פחדתי שמישהו יראה אותי וישאל לאן בשעה כזו, כשכל הילדים כבר בבית הילדים ישנים (או עושים עצמם ישנים). ידעתי (הרי תכננתי מראש והבטן כבר התכווצה לִי בגלל המחשבות כבר מאחרי הצהריים) שכל החברים כבר נמצאים רבע שעה לפחות בחדר- האוכל. הרי אף אחד לא יעלה על דעתו לֹא להגיע לשיחה, ששבוע קודם כבר נרשם על הלוח, במודעה הכי בולטת, שחובת כל חבר להגיע ולהביע דעתו "בענין החשוב והעקרוני, שעלול לשנות את כל אורחות חיינו ולהוות צומת באופייה של הקבוצה". כך קראתי והאמת שלא כל כך הבנתי כל מילה. אבל, הבנתי שיש כאן משהו מאוד מאיים.

ירדתי עם השביל עד חדר אוכל. כולי מכווץ ומוקטן, אף שהייתי גם כך ילד קטן, לא רק בגיל.

חדר האוכל היה מלא מלא. לא ראיתי. ידעתי לפי כמות האופניים שחנו ברחבה. אפילו הקלנועית של יורם, שאף פעם לא בא לאסיפות "מסיבות עקרוניות" (שמעתי את אמא ואבא מדברים על זה), עמדה שם. "אסיפה מפוצצת", היו החברים אומרים.

כיון שהדוברים עמדו ונאמו, את מה שהיה להם לומר, ליד המיקרופון, ידעתי שאוכל לשמוע את הדברים אם אעמוד קרוב ליד אחד החלונות. אפילו שהיה חורף והחלונות היוּ סגורים.

כמה שאני קטן, הרגשתי עצמי עוד יותר קטן. הצטמקתי בין השיחים של היערה. ליתר בטחון, שאם מישהו שמעשן יצא החוצה, שלא יראה אותי שם. הרגשתי קצת כמו גנב והלב שלי היה כמו גשם על קופסת שימורים של ריבה, שזו קופסה גדולה. ואז שמעתי את יוסקה דופק על השולחן עם פטיש מעץ, שהכרתי כיון שהראו לנו אותו בסיור, שחווה המטפלת עשתה לנו במזכירות. יוסקה אמר: "חברים, אני מבקש! היכן הכבוד??"