בלתי נראית

קבענו ל- 18:00, והייתי שם כבר שעה קודם, רק בשביל לא לאחר לך, רק כדי שלא אשכח ממך חלילה. וישבתי שם, וחיכיתי, ולא באת. אבל לא התייאשתי.

את בטח סתם מאחרת, חשבתי לעצמי וחייכתי, אני אחכה לך כמה שצריך, כמה שתגידי, אני לא אתייאש ואלך לי משם.

כבר 18:20 ואני מתחיל לדאוג שאולי קרה לך משהו. אני מסתכל מולי ורואה את שמך כתוב שם, באותיות מרובעות של מחשב, ודמיינתי אותך לעצמי ונראית לי כל- כך מושלמת. אני מביט שוב בשמך ומחכה לראות אותך כבר. הידיים קופאות לי כבר מרוב התרגשות ואני מת כבר להתחיל לדבר איתך. לרגע חשבתי שאולי את נהנית למתוח אותי, אבל לא, זה פתאום כבר לא נראה לי הגיוני.

כבר 19:00. נמאס לי לחכות. קמתי משם והלכתי לבכות עלייך, שאת יודעת להיות לפעמים כזאת רעה. עצוב לי עכשיו נורא ואני ממרר בבכי שלא היית שם אתי.

אחר- כך כשדיברנו, התפלאת שהגבתי ככה, אבל לי זה נראה לגיטימי לגמרי. כי עם כל הכבוד, מאיפה אני צריך לדעת שהיית שם כל הזמן, רק על סטטוס "בלתי נראה"?!

©כל הזכויות שמורות לעומר דוד