"זה זמן מה שחברי המזכירות מתלבטים במידע שהועבר אלינו על ידי חבר מכובד בקבוצה. כיון שהענין רציני, עדין, שביר ורגיש ולא הצלחנו להגיע לידי הסכמה לגבי התגובה הנכונה, הענין מובא כאן לשיחה. אני פונה ומבקש מכל הנוכחים לשמור בליבם את שיאמר ולהשתדל כמה שאפשר לא לדון בענין על המדרכות. בל נשכח שלכולנו ילדים כאן"... יוסקה המשיך ודיבר ודיבר והשתדלתי לזכור כל מילה, להעתיק בראש שלי, אפילו אם לא הכל ברור וגם קצת מהר מדי בשביל ההבנה שלי. אמרתי לכם כבר, אני בסך הכל ילד קטן. זה כל מה שיכולתי לזכור בדיוק כמו שיוסקה אמר. החלטתי ללמוד את זה בעל פה בראש שלי כמו תפקיד בהצגה של סוף שנה ובזה אני כבר מומחה.
אבל, יותר לא יכולתי. המילים נשמעו לי רציניות ולא הבנתי מה הוא רוצה שהחברים יעשו. האמת שגם קצת היה לי משעמם. אבל, הבנתי שיש כאן משהו מאוד רציני. לא ידעתי אם לוותר ולחזור לבית הילדים. כבר היה מאוד מאוחר. מצד שני, ידעתי שמה שידברו שם קשור באמא שלי (גם מצאתי פתק מהמזכירות ליד המיטה שלהם וגם שמעתי אותה מדברת עם שושנה, ברמזים וזה הכי מחשיד ורומז) וקצת היתה לי דאגה בלב. הרגשתי שמשהו לא טוב שם. רציתי לשמור עליה. אולי פתאום היא תצטרך את עזרתי. דמיינתי איך אני רץ פנימה ומחבק את אמא, שיעזבו אותה. אבל, לא ידעתי בדיוק על מה. למה אמא לא משתפת אותי? למה היא אומרת לי לספר הכל והיא מסתירה? החלטתי להציץ ולעקוב בדפים שמגיעים לחברים המבוגרים. אם אני מגיע הביתה, אליהם, והם אינם או לא שמים לב שאני קורא, אז מהר מהר אני מריץ את העיניים הקטנות שלי על הדואר שמונח בקצה השולחן במטבחון, על המפה שמריחה מפלסטיק, למרות שיש עליה ציורי פרחים. ככה נודע לי על היום של היום והאסיפה. הבנתי שידברו משהו על אמא שלי והבטן שלי התכווצה, כמו שהייתי מרגיש כשהייתי שומע אותם מדברים מאוד ברצינות בשפה שהיתה נשמעת כמו שפה של סודות, שאני לא אבין. אבל, כדי לדעת שמשהו לא טוב, לא צריך מילים. זה עף באויר כמו עפיפונים שלא רואים. ואני הרגשתי כמו הילד שצריך לשמור על החוטים.
באותו לילה לא יודע מה קרה לי. פתאום מצאתי את עצמי בידיים של שמעון, אבא של דניאל מהקבוצה שלי. הוא ניסה לנחם אותי . אני לא יודע למה. אמר לי דברים נעימים כאלה וליטף לי את התלתלים. הרגשתי שהוא מנקה עשבים מהשיער שלי. ואז הוא הביא אותי לחדר של אבא ואמא ולא לבית הילדים. הוא היה גבוה כמו גוליבר וענק כמו גלית. היו לו ידיים בגודל של כל הבטן שלי. כך, שבקלות הוא לקח אותי. הייתי קצת רדום. אולי הייתי מאוד עייף או באמצע חלום. בבית ראיתי שהעיניים של אמא מאוד אדומות. לפעמים היתה לה דלקת מהחומרי ריסוס של הפרדס. הפעם הם היו מאוד אדומות. רבקהלה וראובן ישבו איתה ועם אבא ודי שתקו. אמא לא הכינה כיבוד ולא תה. מוזר. אולי נגמרה העוגה של שבת? אמא אמרה: " היום תישן איתנו, יונתן". והכניסה אותי למיטה הגדולה שלהם, כיסתה אותי ונשקה עם חיבוק חזק. הלחי שלה היתה רטובה. נדמה לי שהיא בכתה. וסגרה את הדלת.
בדרך כלל, במקרים רציניים כאלו, שהם תעלומה שאני חייב להיות ערני כדי להיות בעניינים, אני לא נרדם ומחזיק חזק את העיניים פתוחות, אפילו שחושך.
אני לא יודע מה קרה. בפעם הזו לא הצלחתי.
התעוררתי כשאמא קראה לי בבוקר שהשוקו מוכן. תמיד היתה מפנקת אותי, אם ישנתי אצלם, עם כוס שוקו חם.
שתקנו. אף פעם אנחנו לא שותקים בבוקר. העיניים של אמא חלמו. אז שתקתי.
