מרלן לא זזה מהכן, היא הביטה באיימה בדמותה הערומה הנשקפת ממנו.
עכשיו, בלבוש של בוהמה תל- אביבית טיפוסית, בגוונים של אפור, היא חשה
את עצמה בלתי נראית.
האישה שבציור בכל הערום הצעקני והשופע שלה, הציפה את מרלן בזיכרונות העבר
שמהן ביקשה לברוח לתוך העולם אפרורי, שעיצבה עבורה בתה שירי, בתפאורת בגדים
שהצליחו לטשטש את זהותה.
רגליה כשלו, היא צנחה על המיטה הענקית מול כן הציור, שטראוזן נועצת בה מבט של שטן,
גררה אותה למצולות העבר.
נצים פורצים לסלון ביתה, שולפים אותה החוצה, צרורות בודדים מתוך הבית, צעקות קלושות
ושקט.
גוש צעקני, לבוש מדים, קסדות נוצצות, חמוש ברובים, גורר אותה בבגדיה החגיגיים שלבשה לכבוד
ארוחת החג, לרחוב מושלג וחשוך.
מישהו דחף אותה לתוך קומנד קאר. עוד כמה דקות היא מצאת את עצמה מוקפת חיילים משולהבים,
מצחקקים, נועצים בה מבטים של טורפים המריחים דמו של קורבנם.
רכב דוהר לתוך היער, נעצר בבת אחת.
אחד מהם השתלט בצעקה קצרה על גוש חיילים, נודף ריחות זיעה ואלכוהול.
הוא ניגש אליה, דרך את הרובה ובתנועה איטית החדיר אותו מתחת לשמלתה, בין רגליה.
פריט אחרי פריט מלבושה, הורד באיטיות וקפדנות עד שנעמדה רועדת, קפואה מקור ופחד, בראש רכון אל החזה,
בדממה מוחלטת.
הוא דחף את הקנה מתחת לסנטרה, מאלץ אותה ליישר את מבטה אל מבטו.
שיערה עטף את כתפיה בהינומה רקומה זהב, אור ירח לא חס עליה, חושף את מחמדי גופה של נערה מול עיניי העדר
שחיכה לטרפה.
הוא התרחק ממנה וצעק כמה משפטים קצרים לעבר חייליו.
היא מצאה את עצמה מוקפת חומה מצחינה, מתנשפת, פושטת ידיה לכל איבר גופה הבתולי.
מרלן סיגלה לעצמה הרגל להתנתק ממעשה הנעשה בגופה ע"י מחשבה על סם משכך מציאות הזורם למוחה
וגורם לה לסחרור החוסך ממנה להרגיש דבר מה או לשמוע.
כך היה גם הפעם.
היא הצליחה להימלט מאיימת האונס ולמלט את עצמה לעולמות רחוקים.
רק מבטו, העוקב אחרי המתרחש, לא הרפה ממנה.
הוא לא נגע בה.
כשהכל נגמר, הוא הושיט לה את בגדיה שאסף על הקנה, היא חטפה אותן ואז הוא דחף אותה מהרכב,
על ערמת השלג.
רכב עזב במהירה.
מרלן הבחינה בכתמים אדומים שצבעו את השלג סביבה, את זרזיפי הדם שזלגו על רגליה הצחורות.
לא הזילה דמעה, לא השמיעה קול זעקה, רק ניקתה מעצמה את דמה מהול בזרע.
לבשה את בגדיה והחלה לצעוד לתוך עמקי היער.
הבזק אור סינור את עיניה, היא צנחה מחוסרת הכרה.
הכרתה הייתה חוזרת אליה לפרקים ואז היא הייתה תולשת מעצמה סמיכה עבה ומנסה לברוח.
אך רגליה היו בוגדות בה.
שוב הייתה צונחת ושוקעת בתרדמה.
פרקי זמן של פיקחון התארכו, עד שחזרה לעצמה.
בית זר, ריחות בישול. חדר קטן, מיטה צרה, מצעים נקיים.
אור ירח פורץ לתוך החשכה.
יום, יום הוא היה מגיע בלילה, בשעה קבועה, ניגש למיטתה, מסיר ממנה את הסמיכה,
מפסק את רגליה בקנה של רובה דרוך, מעלה בעזרתו את הכותונת הדקיקה, חושף את גופה
באיטיות, מטייל עם הקנה כבמכחול על שדיה, פטמותיה, יורד לשיפולי ביטנה,
עובר בעדינות למסתורי ערוותה.
הייתה במבטו של נצי עוצמה משתקת, מנטרלת כל מאמץ שלה למלט
את עצמה מהמעשה הנעשה בה.
מרלן הייתה עוצרת את נשימתה, סופרת שניות על גבי שניות על גבי שניות.
נצח נצחים.
איימת צפייה.
קנה היה חודר באיטיות עיקשת ומתנועה בתוכה דקות אחדות,
נעצר, ונסוג בזהירות.
אז הייתה מחדשת את נשימתה, נכנעת לפקודתו להיתפך על ביטנה.
דממה ארוכה הייתה רובצת זמן מה, זמן ארוך מדי של אי ודאות.
בימים ראשונים של ביקוריו הליליים היא לא העזה להניע את איבריה, אך כעבור שבוע, באחד הלילות,
כששכבה על ביטנה, סובבה את פניה , כך שהצליחה לראות אותו, עומד ערום, אוחז בעיפרון ופנקס,
משרבט עליו משהו.
אחרי זמן מה הפנקס היה נשמט מידיו, הוא היה עוצם את עיניו, אוחז באיברו ומשמיע את אותן הקולות
שגוש אחיה היה משמיע מאחורי קיר חדרה, אחרי שהיה מצליח ללכוד אותה בעיקולי הפרוזדור.
תוך כמה דקות הדלת הייתה נטרקת והיא הייתה פורצת בבכי חרישי של שעות.
היא שנתה את עצמה, את חוסר האונים שלה מולו, מול מעשיו.
הייתה מצליחה להירדם רק לקראת בוקר ואז מתעוררת לריחות אוכל כפרי שהיה מונח
על מגש, על ריצפת עץ, צמוד למיטתה.
מרלן, נתקפת בחילה, הייתה מזנקת לעבר דלי שעמד ליד דלת חדרה ומרוקנת מעליו את כיבתה,
חוזרת, מרימה את המגש ומחסלת את כל האוכל במהירות, מבלי להבחין בטעם, רק להספיק, עד
שאישה ענקית, לבושה בהידור וולגרי שלא נקשר לא לאוכל הגס ולא לבית העלוב, הייתה נכנסת
על עקביה הגבוהים, חיוך מרוח על שפתותיה מרוחות ליפסטיק אדום, מפנה במהירות את מגש
האוכל ונעלמת.
ואז מרלן הייתה מתחפרת מתחת לשמיכה ושוקעת בשינה עמוקה.
