ה מ צ י א ו ת .
כשהגיעה אליה ההודעה ב - I.C.Q. בה סיפר לה יונתן שהחליט לשים קץ לחייו, שאלה למה לקח לו כל כך הרבה זמן להחליט וביקשה שימלא
קודם את הבטחתו לקחת אותה לטיול לכל מקום שתרצה בעולם.
הוא הסכים מיד, עד שגילתה לו לאן פניהם מועדות.
- למה לבית הקברות בצפת? זו לא עוד בדיחה שלך אני מקווה.
- לא זו לא בדיחה, אתה הבטחת לי לכל מקום שארצה.
- או קיי אני מסכים, זה מגיע לנו , אבל למה לשם?
- כי תמיד כשרציתי לחיות, הלכתי לבית הקברות.
- אבל...אני רוצה למות.
- אני מבטיחה שלא אפריע לך למות.
שיקרה לעצמה.
ערפל סמיך עטף את הואדי כשצעדו זה לצד זו בשביל המתעקל אל בית הקברות.
- למה את קוראת למקום המחורבן הזה ' בית החיים' , הרי כולם כאן מתים.
קולו היה צרוד ועמוק, אותו קול שטרף את תודעתה שוב ושוב.
- האמת היא שסבא שלי תמיד קרא לבית הקברות "בית החיים" ואני לא שאלתי הרבה שאלות האמנתי שמי שהגיע לכאן נכנס בשער גדול לחיים אחרים וכל טקס הקבורה תמיד נראה לי כמו הצגה אחת גדולה עבור אלה שנשארים מאחור.
- וגם עכשיו את מאמינה בזה? חייך
- בכל ליבי.
-את יותר מוזרה ממה שחשבתי, ו...את לא ממש דומה לאישה שדמיינתי.
המשיך ללכת איתה בצעדים מתפשרים.
-אני גם לא דומה למה שאני באמת. חייכה.
מכונית חלפה במהירות וחתכה את השקט לרגע.
כשהשקט נעשה בלתי נסבל, שאל שוב .
- למה רצית שאחנה את הרכב במרחק כה רב מבית הקברות אנחנו כבר צועדים למעלה מחצי שעה...זה עוד רחוק?
- כן. אני נותנת למתים שלי זמן להתארגן. לא חשבתי שההליכה
מפריעה לך.
- לא. זה לא מפריע לי, ממילא אין לי הרבה מה לעשות עם עצמי.
- לא קר לך? ניסה.
- לא ממש , המרק שאכלנו במסעדה חימם את הלב והנפש .
- אפרופו מרק. שמתי לב שמרגע שנפגשנו במסעדה לא הרבת במילים.
הכל בסדר אצלך?
- ואצלך? התחמקה.
- ...אני שאלתי קודם. חייך.
- לא. לא הכל בסדר. שיקרה.
- ואת בטח לא תספרי לי למה לא הכל בסדר...כהרגלך.
- נכון.
- את מתעלמת גם מהתעסקות יתרה בהחלטה שלי מאתמול בלילה
לגמור עם החיים האלה...
- נכון. אבל הבטחתי לך שלא אפריע.
- לא מעניין אותך למה החלטתי? לא מעניין אותך איאני מתכוון לבצע את
זה ? לא מעניין אותך מה אני משאיר אחריי?
- רוצה לספר לי? עיניה ברקו מצמא.
- לא. עדיין לא . התחרט.
גשם התחיל לרדת וליונתן הייתה מטריה , מסודר כמו תמיד. מעונב מעומלן , שרירי , שזוף . היא בחנה את צדודיתו וידעה שדמיינה אותו אחרת במשך כל אותם לילות ששוחחו זה עם זו באמצעות המחשב.
- בואי , יש לי מטריה , תתקרבי. אני לא נושך במציאות.
- אתה אולי לא נושך, אבל המציאות שלך כן.
היא לא התקרבה כשהוא מצא מחסה מתחת למטריה והיא תחת שמייה האפורים.
אצלה הגשם טיהר את עלי העצים ואצלו זלג וכיסה את העלים בדוק של עצבות. אצלה הערפל ליטף את הצמרות , אצלו הערפל התהלך סהרורי וטרף חלקים מצלילותם של המתעטפים בו.
הוא הקדים אותה בחצי צעד, הביט לאחור בטיפות שנשרו משיערה הפזור
- את רטובה. אני חושב שהיינו צריכים לנסוע לשם ולא ללכת.
- האמת? קר לי. נעמדה לפתע
- אז, מה עכשיו? נשם נשימה עמוקה ושתק.
- עכשיו ספר לי את מה שלא רצית לספר לי קודם.
אחזה בכף ידו הפנויה.
הוא הידק את אחיזתו בידה וחייך. סוף סוף משהו.
- את יודעת, אני לא יודע אם תהיי מסוגלת להבין את זה, אבל ננסה.
כל החיים חשבתי שנולדתי אדם חופשי, עד שבוקר אחד אני קם ומגלה
שאני חי בתוך סיפור חיים שאני לא בחרתי לכתוב. אני אפילו לא
האיש שרציתי לראות כל בוקר במראה. מישהו אחר בחר עבורי
מערכת ערכים ואידיאלים. אני איש שחי במישור. מישור צחיח. ואני
מהלך בתוך עלילה מטורפת ללא מצפן. ללא משמעות . אני כל הזמן
מרגיש כאילו הייתי מחוץ להכרה של עצמי. אבל בהכרתם של
הסובבים אותי אני דמות להערצה. אנשים קטנים עם כיסים גדולים
ותאבון בלתי לטרוף כמה שיותר מהעוגה המעופשת של המחר, או
מאשתו של החבר הכי טוב שלהם...
הוא נעצר והביט אל השביל המתפתל כלפי מעלה.
- עם כל הערפל הזה לא רואים את הסוף. הוסיף .
- לכל ערפל יש סוף. ביקשה שימשיך.
חושך התחיל לרדת, חושך תמיד יורד , לא עולה כמו שמש. קול דשדוש נעליהם במימי השלוליות שניקוו בכביש הדהד בתוך השקט.
- נמשיך? תהתה
- נגמר לי האוויר מכל המסע הזה. שתביני, אני לא מדבר על תחושה
של ריקנות. להיפך, הכל מלא, דחוס מידיי. כל כך הרבה חפצים חסרי
שימוש. אין לי עבר שארצה להתרפק עליו, אין לי שואה לבכות
או להתהדר בה, אין לי הווה שארצה למרוד בו ועל העתיד הפסקתי
כבר לדבר.
- הגענו. לחשה והוא שמט את ידו מידה.
הגשם פסק כמו בהוראה מלמעלה.
שער המתכת של בית הקברות היה פתוח לרווחה , הוא הביט בשעון בפעם הראשונה מאז החלו לצעוד.
- יוווו...השעה כבר ארבע. הלכנו כבר שעה וחצי. ת'שמעי את משהו,
לדרך חזרה אני מזמין מונית.
- אתה בטוח שאתה רוצה לחזור מכאן לאן שהוא?
לאחר ששתק לרגע, התעשת וסינן מבין שיניו.
- את משחקת איתי במשחקים שאני לא אוהב. כשהיית עושה לי את זה
ברשת , הייתי מתחרפן. רואה אותך עולה ויורדת ON-LINE ו - OFF LINE ולא מגיבה לקריאות הנואשות שלי ב- ICQ .
זה היה מוציא אותי מדעתי המניפולציות הקטנות האלה שלך.
אבל,את לשם שינוי שרדת, בין כל החארות בצ'אטים אין לי שמץ של
מושג למה דווקא את. אולי בגלל שלא שאלת יותר מידי שאלות...
רק סיפרת סיפורים, שחראזדה שלי. אז בואי אל תשחקי במוות
העתידי שלי.
היא שתקה.
הוא ניער במרץ את המטריה מטיפות הגשם האחרונות שדבקו בה, המשיך לצעוד , הפעם מאחוריה. היא הובילה קדימה אל תוך בית הקברות , אל משהו שנראה כמו כיכר קטנה מלאה גושי אבן ערוכים ללא סדר ובמרכזה עץ שעל ענפיו נתלו עשרות מטפחות צבעוניות שעל רקע הערפל האפרורי ריצדו ברוח כמו ציפורים שמבקשות לנדוד מבלי שתוכלנה להינתק מענפי העץ.
- שב .
פקודתה הנחרצת שברה שתיקה ארוכה. גם היא התישבה על מעקה האבן הנמוך והעגלגל שקיטר את הכיכר.
- מה זה פה בדיוק?
- קבר.
- אני מניח שזה קבר. גיחך.
- קבר של רב שלא הפסיק להתהפך בקברו. מסופר עליו שכשמת בנו לו
קבר לתפארת. וכל בוקר כשהיו באים תלמידיו להתפלל על קברו , היו
מוצאים אותן הפוך ומהופך... היו בונים בערב ולמחרת שוב...
הקבר מבולגן. ככה זה היה OFF LINE ו- ON LINE . רבי
מניפולטיבי כזה. מישהו שכנראה לא נח גם אחרי המוות.
- אז מה? השאירו את זה ככה וכיתרו את הבלגן בקיר אבן נמוך ?
אני מבין שזה סיפק את החצוף, הא? ומה פשר העץ במרכז הבלגן
שענפיו עטופים במטפחות ראש צבעוניות של נשים ?"
- את הבלגן הזה הוא כבר לא שינה. כנראה שנגמר לו הכוח. מישהו שתל
עץ במרכז המעגל ,אחר כך משהיא באה יום אחד וקשרה מטפחת
לענף , ואחר באה עוד אחת וקשרה עוד מטפחת . בטח האמינו כולן
שהקשר יזכיר למישהו משהו. כמו מישאלה תלויה שחייבת להפוך
למציאות. ועודמישאלה תלויה , ועוד אחת... וכך קיבל על עצמו העץ
את נטל המשמעויות שכל אישה קשרה לו ברגע זה או אחר.
- והרבי?
- הרבי הפסיק לפחד. הוא כבר לא היה לבד בבלגן...כל מטפחת סימלה
בלגן נוסף אצל מישהו אחר. לכולם יש בלגנים תלויים מתנפנפים ברוח.
- חמודה... הפכת להיות פילוסופית לעת מצוא ... את והספורים שלך !
את נשמעת כמו דמות מחורפנת מטלנובלה.
הוא חייך . היא הרצינה.
- אל תעלבי ממני... את כבר מכירה את ההומור המטומטם שלי. ביקש
- נכון. אני מכירה. עכשיו, אני מבקשת שתישאר לכמה רגעים כאן, אני
חייבת לבקר קבר נוסף, אבל אני רוצה להיות שם לבד. זה לא יקח
הרבה זמן.
- את מתכוונת להשאיר אותי כאן לבד באמצע השום מקום הזה!?. הקור התעצם.
- מה רע. תרגיש כמו בבית, הרי לפני רגע תיארת את החיים שלך בערך כמו ה 'שום מקום' הזה, נכון?
- טוב. הצדק איתך. לכי אני אעשן לי סגריה בינתיים ואחכה לך. ופזרי לך כמה פירורים בדרך כדי שתמצאי
את דרכך חזרה אליי בערפל הזה.
- אל תדאג. אמרה , נעלמה והותירה אותו מאחור.
* * * * *
ה ס ד ק .
הוא הביט בשעון . כבר מזמן לא ממש טרח להקשיב לקול השעות החולפות. תמיד מיהר לפגישות עם אנשים שממילא היו מחכים לו, למקומות שממילא היו מתמלאים גם בלעדיו , לזיון הבא גם אם היא לא הייתה הדבר שבגללו כדאי למהר, והנה עכשיו הוא כאן ואחת מהן כאן והוא לא ממש ממהר.
- השעה בסך הכול שש וחצי בערב... לחש , לעצמו מן הסתם.
שלף סגריה "דנהיל" .מצת מוזהב. הדליק ונשם פנימה. כמה שיותר
פנימה, כהרגלו.
התיישב על הקבר הכי קרוב אליו . הביט מסביב. כלום. NADA .
האופק נבלע בבועת צמר גפן ערפילי מתוק וקר. איפה היא ? ושל מי הקבר הזה שהיא הולכת אליו לבד . ביום רגיל היה יושב עכשיו במשרדו שבקומה העשירית ומקליד למחשב את הגיגיו שעם ליטוש מתאים היו הופכים לרעיונות המבריקים שכולם חיכו שינפיק מידי יום.
בשבע היה מגיע הצלצול מאשתו , יעל. פסיכיאטרית.
- יונתן? אני בבית, אל תשאל איזה לחץ היה לי היום, כל הפציינטים
שלי איבדו את עצמם , כולם בבת אחת, וכאילו אצלי היו כל
הפתרונות כולם. (צחקה) אתה שם?
- כן. אני מקשיב. היה עונה מנומנם , תוך כדי הקלדה .
גם היא ידעה שהוא לא מקשיב לה , אבל בכל זאת דיווחה על הילדים שוב.
- דורית התקשרה מלונדון , היא כנראה לא תחזור בחודש הבא , שינוי
בתכניות ורון מוסר לך ד"ש הוא כבר הגיע לצ'ילה ומצא את פוקון,
כל החברים הישראלים שלו שם, הוא נשמע די שמח בטלפון... אתה
איתי?"
- כל הזמן. שיקר במיומנות.
עכשיו ידע שתגיד שהיא מבינה שהוא עסוק ותבקש ממנו לחמם לו משהו לארוחת הערב כי היא יוצאת עם החברות לכנס מקצועי במלון כלשהו בתל אביב. היא תחזור מאוחר.
- בסדר, אל תדאגי ותעשי חיים. ניתקה.
למזלו הפעם לא דיווחה על כאבי ראש, או בטן, או לחץ מוזר בחזה או כאבי ורידים ברגליים , אפילו לא הזכירה לו בהערות ארסיות שמוסד הנישואין מקודש.
מקודש אעלק . בשלב זה כבר היה מפהק ומזמין מהמזנון בקומת הקרקע קנקן קפה ושני כריכים. אחרי שמרינה, זאת שמחלקת את התה בקומה שלו, הייתה מניחה את הנדרש על מכתבתו , היה מחייך אליה ושואל לשלום בנה המאושפז ב "לוינשטיין" מאז שנפגע בתאונת דרכים מטומטמת ואחרי שהייתה מגמגמת בעברית מרוסקת שהכול טוף, היה מאחל לה שוב שתחזיק מעמד ונועל את הדלת אחריה.
ביום רגיל , ענת , שותפתו לחיים הוירטואליים , כך כינה אותה משלא מצא לה תואר הולם, הייתה עולה לרשת בערך בשעה שש . הוא היה
מבחין בעין עטורת העלים הירוקים בתוכנת הצ'אט של ה- ICQ שחיברה ביניהם והודיעה על הימצאותה בשטח.
- היי יונתן,הזמנת כבר קפה וכריכים? שאלה כשהאותיות , המילים והמשפטים שלה ריצדו על מסך המחשב באותיות סגולות , היא כבר הכירה את אותם הרגלים שהוא הרשה לה להכיר.
- היי, מה שלומך חמודה? הקליד בתשובה.
בתנועה מהירה ניקה את גרגרי הלחם שנשרו על חליפתו הכהה. פותח כפתור בחולצה ונושם לרווחה, אפשר לחשוב שהיא כאן ומביטה בי, חייך לעצמו.
- היתה לי הרגשה שתגיעי... הוסיף.
הוא ידע שזה משפט שעבד אצל כולן.
- כרגיל...אתה הכל יודע. יש משהו שנעלם מסדר יומך המסודר? ענתה.
- את אגרסיבית הערב? הקליד ותהה בינו לבינו.
- לא ממש. אבל , בקשר למה ששאלת אותי אתמול, זוכר? אז החלטתי.
- מה החלטת?
הוא כבר ידע את התשובה. שנה שלמה של צ'יטוט אמורה להניב פרי, אם לא עכשיו אף פעם לא. עד כה,כולן לא עמדו בפני קיסמו הבלתי מפוענח. כולן ביקשו שיבוא לקחת, והוא לקח.
- התשובה היא : לא. צבעה את הפונט באדום.
- לא??? למה? הקליד במהירות.
- רוצה לשמור אותך לעצמי . אתה תהיה האשליה שלי. לא רוצה
שתתממש לי.
טיפשה, חשב לעצמו. וחישב את הצעד הבא, הרי בסוף זה רק עניין של
זמן , כולן נופלות ברשת קסמיו הוירטואלית.
- או קיי. את הרי יודעת שלא אני אהיה זה שאלחץ עלייך . ספרי לי מה
עובר עלייך לאחרונה?
- אצלי? הכל כרגיל. מה כבר יכול להיות חדש? אבל, אצלך...זה סיפור
אחר. איך היה בחו"ל?
- כרגיל. הפעם שיקר גם לה.
כל חייו שיקר. לעצמו, לחברים, לאשתו, למזדמנות, למנהל הבנק שלו, לכלב , ועכשיו בפעם הראשונה גם לה. מעולם לא שיקר לה קודם , אולי בגלל שלא שאלה שאלות מיותרות שאילצו אותו לתמרן בין אמירת האמת וחיפוש אחר שקר הולם ואולי באמת הייתה טיפשה, אבל את האפשרות השנייה פסל על הסף, הריי לא יתכן שייתפס בקסמיה של אישה טיפשה.
- כרגיל זה בדרך כלל בסדר, יונתן.
לרגע עצר מבעד אצבעותיו את המשך ההקלדה.
- לא. לא כרגיל, ענת. לא הצלחתי לבצע את העיסקה.
חש בצורך עז להמשיך ולספר לה את האמת, לשם שינוי.
- פג הקסם? שאלה.
- מישהו הקדים אותי עם הצעה טובה יותר, ותעשי לי טובה,
רק אל תכתבי לי שזה לא נורא.
- בסדר. לא כתבתי . ואיך בבית?
- כרגיל. ריק.
בכל השיחות האלה סיפר לה מה שלא סיפר לאיש לפניה, אפילו לא לחבריו הטובים מהיחידה, אבל בסופה של כל שיחה היה תופס לעצמו את הראש ושואל "למה לעזאזל סיפרתי לה את זה גם?!" .
כבר מזמן חש בסכנה הטמונה במדיום האינטרנטי , האינטימיות הבלתי אמצעית של שניים שיושבים זה מול זה , כשכל מה שלכאורה צג המחשב הוא כל מה שמפריד ביניהם.
גם אצלה השיחות היו מסתיימות בתחושה שכמות הידיעות שהזר הווירטואלי שחרר הייתה מרשימה ביותר יחסית ללחץ המזערי שהפעילה כדי להוציא ממנו אינפורמציה .
היא חשה בעוצמה שהעניק לה המדיום , האינטימיות שיצר צג המחשב דמתה לאלף וילונות שהסתירו את החיוכים, הדמעות, הסומק, הבושה, הכאב, הגיחוך, הייאוש, חוסר האונים ואפילו את הטמטום שקיבל מעטה רציני של שגיאה טכנית או שרבוב מילה לא נכונה לשורה.
זה תמיד קרה באותה שעה, שמונה בערב. היא חזרה למציאות שלה והוא לשלו.
מציאות אינטרנטית קרה, עטופה בערפל סמיך , לבן ומסמה כמו העיוורון של סארמאגו , כמו טיפות של זרע אחרונות שנשרו והכתימו את שיפולי מכנסיו המופשלים, כמו הערפל , כאן ועכשיו, בבית הקברות.
הוא הרגיש הכי טמבל בעולם והדליק לעצמו עוד סיגריה. חשב לקרוא לה אבל חזר בו משלא הצליח לאמוד את המרחק בינו לבינה.
* * * * *
ה א י ח ו י .
בעצם מאז ומתמיד ידע שהמרחק ביניהם עצום. כל סוג של מרחק.
בכל פעם שניסה להבין מה מושך אותו אליה נכשל, הוא אפילו לא ידע לגמרי מי היא. ובכל זאת - ענת, זה השם שמסרה לו , הפכה לחלק משגרת יומו.
לבסוף קם והתחיל ללכת בכיוון שנראה לו קדימה. בצעדים מהוססים גישש והגיע לשורת קברים .
לובן הקברים שרט את החושך שהחליף משמרת עם הערפל , כמו שני זקיפים בפתחו של הגהנום.
לילה. איפה היא לכל הרוחות ? ואז זה הגיע, כמו דהירה על 300 קמ"ש בכביש פתוח ,הפחד. הפחד כרסם בו באלף שיניים קטנות ומחודדות . עם כל צעד שעשה קדימה או אחורה נתקל בקבר נוסף.
אני לא פוחד , אני פשוט האידיוט הכי גדול עלי אדמות , מה אני מכניס את עצמי לשטויות כאלה, מי היא בכלל?!
ואז קרא לה: "ענת!!"
בתחילה עוד דאג לה, הרי הוא לא ישאיר אותה כאן לבד וילך...ואולי היא עצמה תועה בדרכה חזרה אליו ? ושוב "ענת!!" ללא מענה. אט אט זלגה ממנו הלאה סבלנותו , חוסר האונים הזכיר לו את הרגע שבו בישר לו הרופא הצבאי על נכותו , מאז שום דבר לא ריגש אותו , הפגיעה הפיזית הייתה כלום לעומת האיבר האחר שאיבד איבר שבטח זקוק לניתוח דחוף , אבל מי מנתח לב שבור?
כשהרגיש שהתחיל שוב לרחם על עצמו התמלא בכעס.
"ענת!! " צרח בכל כוחו. " חתיכת מטומטמת, מה השארת אותי פה? אני עוד אזיין לך את הנשמה!" צרח בכל כוחו לתוך האוויר הקר.
הד קולו ענה לו בואדי - נשמה...נשמה...נשמה...
" תפסיקי לשחק איתי !!!" חש בצריבה המוכרת של עלבון מהול בזעם.
וההד בואדי - איתי...איתי...איתי...
"חתיכת דפוקה ! תלכי להזדיין !!" רעד בכל גופו. גופו המזדקן.
וההד מהואדי: להזדיין...להזדיין...להזדיין....
מעד ונפל .
- זה כל מה שאתה רוצה...נשמה להזדיין איתה?
קולה צרב בתנוך אוזנו, והרגיע.
חזרה ונעמדה מאחורי. הוא הסתובב לעומתה ואחז בה בחוזקה , בתחילה חשב להחטיף לה סטירה מצלצלת , אבל כשבאה , רק הניח את ראשו בחיקה ובכה . פשוט בכה.
היה זה קול הבכי שלו שעטף את הוואדי. בכי שהחביא עשרות שנים בגלל מיליון סיבות קטנות ומטופשות, בכי שאסף בכל רגע שחש שמישהו כמעט מצליח לחדור את המעטה העבה שעטף את גרעין הילד שבו. ילד שלא הפסיק לחפש משהו אחר.
היא הובילה אותו אל מבנה שבימים כסדרם שימש לטיהור גופות המתים. בילדותה כשצפתה מבעד לסדק בקיר כיצד עמלו על נקיון גופות הגברים בעיקר. תמיד אמרה לחברותיה שהגבר הראשון שלה היה גבר עירום ומת ,אבל מי היה מאמין לה? כמה קל לטהר גופה. כמה קשה לטהר נשמה. ככה זה, מאז הגבר העירום הראשון שלה , למדה לזהות גברים חיים שנשמתם ניטלה מהם בטרם עת מבלי ידיעתם.
- למה נדמה לי שאת מכירה את כל הדרכים כאן בעל פה, את לא נתקלת
באף קבר...את צועדת בבטחה בחושך , את אפילו יודעת שהדלת תהיה
פתוחה הפעם.את גם לא פוחדת. לחש לה.
- אני פוחדת. מהחיים...לא מהמתים, יונתן.
היא הושיטה לו פיסת בד פשתן לבן וצח.
- את לא מתכוונת שאתנגב בתכריכים...השתגעת?
- מה רע? תלמד לחוש את המגע. ממילא גם אותך ירחצו ויעטפו. חוץ מזה זה מה שאתה גם נורא רוצה שיקרה אם אני לא טועה...
הוא לא ענה והתנגב.
- תן את המצת שלך . ביקשה והתרחקה ממנו אל תוך החושך בצעדים מהירים ובטוחים.
הוא הבחין בנצנוץ האש בצידו האחר של החדר. לא להאמין היא הדליקה נרות מאיפה השיגה את הנרות? הוא לא התאמץ למצוא תשובה ופשוט הביט בה כשהניחה אותם בזה אחר זה במרכז החדר סמוך לבמת בטון שככל הנראה שימשה להנחת גופות המתים המטוהרות והעטופות בתכריכים. עוד נר ועוד נר ועוד נר. אור צהבהב נשפך פנימה, אור שאפשר לו שוב לדעת מה השעה ואיזה יום היום.
- אחת בלילה?! . קולו שיסע את השקט בבת אחת.
שקטה ובוטחת פשטה ענת את בגדיה הרטובים לאור הנרות והניחה אותם לייבוש על במת הבטון בזה אחר זה, אור הנרות יצר צללים ואלה ריצדו על גופה הערום, ערום של אישה בשלה חלפה מחשבה בראשו. הצל שלה ריחף על הקירות כמו מבקש מפלט מהאור.
משסיימה כרעה למולו ופרפה את כפתורי חולצתו הרטובה , טיפות גשם אחרונות החליקו מטה על שער החזה שלו והיא הושיטה את פיה ובלשונה ינקה טיפות , טיפות ממנו.
- אני לא בטוח שאת רוצה בכך, ענת. זוכרת שאמרת שדבר כזה יכול
להרוס את הכול.
היא עצרה בעד שטף דיבורו, בידיים זריזות פשטה את חולצתו הרטובה ותלתה אותה על מסמר חלוד בקיר הבטון.
- אל תדבר. תן לי.
ביקשה ופתחה את הסגר בחגורת מכנסיו , פרמה את הרוכסן והפשיטה אותו ממכנסיו, ואחר כך מתחתוניו ואז כרעה והתירה את שרוכי נעליו וחלצה אותן זו אחר זו. תלתה את המכנסיים על הבליטה והביטה בו , עירום.
- כמה שאתה יפה , איש. לחשה בקול רועד.
- את בטוחה שאת רוצה את זה עכשיו, כאן ?
הניח את ידיו על פטמות שדייה הזקורות. ריח עשן הנרות הדולקים ותחב הקירות התערבב בריחות גופה וגופו.
- כן . כאן ועכשיו.
אחזה בידיה בשתי ידיו נעמדה ומשכה אותו אליה. השכיבה אותו על מדרגת הבטון הקפואה והמטהרת שבמרכז החדר .
- אתה המת התורן שלי.
ליטפה ועיסתה את כל גופו החשוף. נישקה כל פיסת עור מצומררת שלו , לשה ומבוללת. מכיירת ומעסה.
בעיניים פקוחות התמכר לה "עוד ...עוד...שם ...שם , ענת." נושם נשימות עמוקות ומרוגשות ומכוון את ראשה אל אברו המזדקר.
- קחי אותי אלייך…
הרגיש את הדמעות שנושרות מעיניו. "פשוט קחי אותי ." לחש.
והיא לקחה , ינקה , רפרפה מעליו , שרטה ואהבה .
- כמו פעם....ענת, אני רוצה לחיות.כמו שידעתי פעם. אני רוצה לחיות…
- אני רוצה שתצרח את זה שכולם ישמעו ... ביקשה.
- ...אני רוצה לחיות!!
צרח והתפתל , עוויתות של הנאה אחזו בו והוא הכיר את הרגע הזה שבו כל כאבו מתפרץ החוצה בצורת נוזל חם שמנקז מתוכו רסיסי חיים.
- אני רוצה לחיות..!!
הרעים בקולו וחצה את הדממה כמעוף ציפור משוגעת שברחה מכלוב.
היא אחזה בידיה באברו הקורא תיגר על בעליו, והחדירה אותו לתוכה בבת אחת , מכלה בו את כל מאווייה . מאווייו. ואז כשהכול נגמר, נשקה לו.
- היית בתולה. לחש ונשכב לצידה.
- למה לא אמרת לי?
שתקה וחייכה.
- אני מרגיש כמו מישהו שנפער בו סדק עצום למציאות אחרת. זה מסוג
הדברים שאם יכתבו עליהם סיפור, תופיע בו השורה על רגע של תובנה
עם כל הקלישאות האפשריות ...בשלוש שנים של לילות ממוחשבים
סיפרתי לך כל מה שידעתי על עצמי, ועדיין נדמה לי שאני לא מכיר
אותך מספיק, מספיק כדי לתאר אותך לעצמי .
היא עדיין שתקה.
הוא זקף את פלג גופו העליון וחש בסימנים הראשונים של ריגוש נוסף שממלא את אזור חלציו .
- אני רוצה אותך עוד פעם אחת , בואי אליי ,חמודה . עכשיו תורך ..
.תני לי לעשות לך טוב...
היא הדפה אותו ובתנועה חתולית נמרצת זינקה מבמת הבטון החמה , אספה את בגדיה שהתפזרו על הרצפה "כדאי שנלך עכשיו..." נמנעה מלהביט בעיניו שביקשו שוב מענה.
- מה קרה? את בסדר?
היא לא ענתה כשהתלבשה במהירות וחצתה את החדר להביא לו את
בגדיו שניתלו קודם על המסמר בקיר ממול. מיהרה וכיבתה את הנרות אחד אחד , ורק אז הבחין באור הקלוש שזלג פנימה מבעד לחרכים בקירות .
- תראה, כבר בוקר! צחקה בקול פתוח, מפייס.
- תתלבש מהר, מישהו עלול לבוא בכל רגע, מישהו חי מאוד.
- ענת, את שוב מעמידה אותי במצב מביך .
- אני אסביר אחר כך, תתלבש. המכונית שלך מחכה בחוץ.
- המכונית שלי בחוץ? כל נורות האזהרה נדלקו אצלו.
- כן, היא תמיד עמדה כאן מעברו השני של בית הקברות . זה די קרוב.
אתה חייב ללכת עכשיו....
האיצה בו שוב.
- אז איך זה שהלכנו דרך ארוכה כל כך... אל תגידי לי שהרצת אותי
במעגלים . ענת , למה את לא עונה לי? הסתכלי לי בעיניים לרגע ,תני
לי להבין את לא מתכוונת שאלך לי לבד? ומה איתך, הייתי דיי ראשון
אצלך בעניין הזה, אין לך עוד מה להגיד לי?
הוא ניסה 'לעשות סדר בבלגן ' כמו שלימדו אותו בסדנאות האימון האישי , שבמרכזן עמדה מכונית מירוץ שצריך להפטר ממנה, או לדעת
לנהוג בה. הפעם הבלגן היה מסוג אחר, הוא לא ידע מה לעשות עכשיו.
הוא לא ידע מה ל ה ר ג י ש עכשיו.
- אני אשאר כאן עוד קצת , אני צריכה לסדר משהו ... אבל, נדבר מחר ...
- מה מחר?! ...תגידי את פסיכית...מה נדבר מחר?! את נכנסת איתי
לסיטואציה אינטימית מדהימה ואחר כך שולחת אותי לכל הרוחות...?
מה קורה לך, ענת, עשיתי משהו לא נכון?
כועס ונבוך, עמד שם לבוש ברישול, פגוע עד עימקי נשמתו , הנשמה ששבה אליו , הנשמה שכמעט פרחה ממנו לפני דקות אחדות , הנשמה
שרצה בה מחדש.
- אני מבטיחה להסביר לך הכל מחר , נדבר ברשת .
היה לה מבט מוזר, לא של פחד, לא של תחינה - איפה ראה בפעם האחרונה את המבט הזה? כמו תמיד הבטיחה הבטחות וביקשה שלא ילחץ.
הם עמדו שם כמה דקות זו מול זה דוממים, עד שלבסוף פלט " O K "
מהוסס והתיק את מבטו ממנה, פשפש במכנסיו ומצא את מפתחות המכונית , הדליק את הנייד, קלט את צפצופי ההודעות שהושארו במשיבון והתרחק ממנה בצעדים מהירים לעבר השביל שהנחתה אותו אליו , שם עמדה מכוניתו בוהקת באור השחר שעלה לאט לאט מהוואדי הירוק, הכול היה טהור וברור כל כך, אף טיפת ערפל, אף עננה. כשהסתובב לברר איך היא חוזרת הביתה, היא כבר לא עמדה שם.
היא גם לא הייתה שם אחר כך. במשך חודשים ,ניסה יונתן ליצור קשר מחודש עם ענת באינטרנט , אבל היא לא הייתה שם, לא ב - ICQ ,לא בצ'ט , לא בדואר האלקטרוני שהשאירה . נעלמה.
מקרה מצחיק, סגר יונתן בינו לבין עצמו , וסיווג אותו תחת הכותרת 'משבר גיל הארבעים- סדק במציאות' .
וככה כמו בסיפורים, השלים עם עצמו ,עם חייו. נמנע משיטוט עקר באינטרנט , נתן יותר לעצמו , למשפחה ולאלה שהחשיב עדיין כחברים . שקע בשיגרה מבורכת. בוקר בוקר עלעל בעיתוני הצהריים שהונחו על מכתבתו בקפידה לצד אותו קפה ואותה עוגת קרואסון חמה . כל בוקר קינח במדורי הכלכלה , ציווה מה לקנות מה למכור , דילג על הכותרות הגדולות שדיווחו על סיכול של פיגוע נוסף ועיין במדורי הספרות כדי שיהיה לו על מה לדבר בין לבין.
את ענת לא פגש שוב לעולם.
**************
~סוף~
