"תוציא את הלשון שלך מהתחת שלי זה מה שכלבים עושים...
אתה כלב?"
הוא מסתכל עליו בעיניים מדממות ומחשבה עילגת . בטוח שעוד רגע וחצי הבחור הכי חזק במאפייה הולך להוריד אותו לתהום הכי תהום שיכול הוא לראות בחיים.
השיניים שלו נוקשות ויש לו מבטא אירי משופשף מודגש שגורם לך לשאול אותו כל הזמן :” what did ya say? Can ya say it again?”
ואז הוא מתעצבן , הוא כ"כ מתעצבן שהוא יכול לשלח בך את החזירים שלו שהוא מגדל בכ"כ המון אהבה ולתת להם לשבוע מהבשר שלך לפחות שבוע שלם.
שמו וויליאם , הוא בן 56 , מדרום אנגליה , וחי כרגע בתל אביב הגדולה ועדיין סוחב את אותם איומים של אותו אירי מזויין – 20 שנים אחריי זוכר את כל החיים של לפניי ואת כל החיים שבתוך זה.
לומר לכם במילה אחת ?הוא כל הזמן אמר לי שהוא מרגיש את אותה הרגשה מוזרה שאופפת אותו שהוא נמצא שם.. והיא "מיוחד" .
"מה מיוחד כ"כ בלחיות בצל כזה מאיים?"
"זה לדעת שאתה לא מצפה מכלום, שיכול להיות שעוד שנייה או אפילו פחות אתה מסכן את החיים שלך כמעט בשביל כלום"
"אתה לא מפחד להפסיד את הכל בשביל כלום?"
"אני מפסיד בלאו הכי אז מה ההבדל??"
אז אותה בחורה שהייתה איתו הייתה איתו בשביל הכסף, ואותם חברים שחיו איתו חיו איתו בגלל הקונקשיין ומה איתי?
למה אני חייתי איתו?
כי לא הייתה לי ברירה.
הייתי מאוהב באותו בן זונה.
הייתי מאוהב באותו בחור כמו שלא הייתי מאוהב באף אישה.
הייתה לו תסרוקת מצחיקה ומבטא אנגלי כבד, היו לו יותר מדיי קעקועים שמצאתי אותם סקסיים והיה נמוך קומה, הוא לא היה יפה אך היה בו משהו שראיתי במעט מאוד גברים.
עד שהכרתי אותו הייתי בטוח שאני סטרייט , עד שהכרתי אותו הייתי מזיין כל דבר שנראה כמו אישה , וזורק כל דבר שמריח כמו נקבה מיוחמת.
וויליאם שנא להאמין שיש דבר כזה, הוא טען שזה נוגד את האנושיות.
גבר צריך להזדיין עם אישה , ואישה צריכה להזדיין עם גבר כל מה שמעבר זו להטוטנות .
שנישקתי אותו לראשונה הוא הצמיד לי 9 מ"מ לקנה ואיים להוציא לי את הקרביים אם אספר למישהו שהוא הגיב לי.
הוא היה נותן לי לראות את הזיונים שלו מבעד לאותו חדר שקוף, "חדר הנידונים למוות" כך השתעשע במושג של אותם קורבנות.
אני הייתי החייל של ויליאם.
החייל הכי ממושמע שהיה לו אי פעם.
וויליאם אהב להיות החייל הממושמע של ג'וני שטען שהוא כלב כי הלשון שלו הייתה תקועה עמוק בתחת שלו ואני אהבתי להיות החייל של ויליאם שהצמיד לי 9 מ"מ לקנה וכולם מסביב היו מנצלים אותו חוץ ממני.
מן שרשרת חיול שכולם העבירו את כולם.
"אני לא התכוונתי לעשות את זה רק שתבין....יש דברים שאין לך שליטה עליהם אתה מבין אותי לא?"
"בלי שום ספק" אני עונה לו ושוטף את ידיו המוגלות בדם , מבחין עד כמה ידיו חסונות , רועדות בתוך ידיי שמנסות לייצב אותם.
"אני לא יודע מה קורה , אני לא יודע מה יקרה אני רק יכול לומר שזה הסוף שלי...."
"תפסיק לדבר שטויות " מביט בחלוצתו הלא מכופתרת שמוכתמת בניתזים של דם ועורג לחזה השעיר שלו שחשוף מולי מיוזע וקפוא.
"תבין טעויות כאלה משלמים לכל החיים.."
"אז מה אתה רוצה לעשות ?"
"לרדת למחתרת ."
"לרדת למחתרת ?? זה מה שאתה רוצה ?"
הוא חשב שכולם טיפשים בזמן שהוא ידע באותה מידה שיתפסו אותו וברגע שזה יקרה הגופה שלו תהיה תלויה על איזה עץ אורן מגולף ואותות זעקה לשחיתות של המאפיה.
אני יכול לומר שלא ריחמתי עליו לשנייה ואין לי מושג בדיוק למה , אולי בגלל שהרגשתי שאני אהיה מוכן לשמור עליו בגופי?
אולי בגלל שהייתי מוכן לרדת איתו למחתרת ? אפילו עד לשם?
להתאבק בכל החרא שיכול להיות שם, לחיות חיים בינוניים אם לא השפלים ביותר, לשנות זהות ואולי אפילו צורה מה שבטוח שהייתי מוכן לעשות הכל. אבל הוא לא היה מוכן לעשות בשבילי את מה שאני רציתי ומה שאני רציתי זה שיגיד לי ממה הוא בורח. רק ידעתי שמשם אין לו דרך חזרה.
"אבל...."
"אל תשאל יותר מדיי שאלות אתה יודע שזה סתם מיותר בשבילך להיות מעורב"
"אני כבר מעורב"
"אין לך מושג כמה שאתה לא קרוב"
יכולתי להרגיש את הדופק שלו מאיץ בוקע מעורקיו , את הדם שלו זורם ברקותיו, את נשימתו נעתקת כאילו זוהי נשימתו האחרונה ביקום הזה .
לא יכולתי לדמיין מה קרה ובכל זאת התאמצתי לנסות ולחקור למרות שזה כמעט עלה בחיי.
אני משתהה באותו זרם מים מנסה להרוויח עוד מגע של אותם ידיים ושוכח את הלומות ליבו ומתרכז בריגושי שלי הוא מחזיר את ידיו הרטובות לחיקו ומביט בי במבט זועם שמעיד על זה שנסחפתי יתר המידה.
"רצחתי אותו "
אני מביט בו משועשע מחכה שהוא יאמר לי שזה הרגע הוא צחק איתי אבל הוא מעולם לא היה אומר לי דבר כזה ואני סתם ציפיתי שהוא כן.
"אל תסתכל עליי כך. רצחתי אותו"
זה לא היה כ"כ מוזר לשמוע את זה מאחד כמו וויליאם אבל בכל זאת הוא מעולם לא אמר לי את זה ישירות , תמיד הייתי יודע את זה בעקיפין , הייתי יכול לבוא ולראות איזה גופה שוכבת או להריח את ריח הריקבון שהיה גורם לי להסתחרר , הייתי יכול לזהות את ריח ריקבון של בשר אדם מקילומטרים .אבל וויליאם מעולם לא נתן לי להבין שהוא עשה את זה למרות שבדיעבד ידעתי שהוא כן.
הוא היה נותן את הפקודות ואנחנו היינו ניצבים כמו חיילים ועושים את העבודה השחורה , חוץ ממני. אני הייתי מתלווה אישי של וויליאם , לא רוצח ולא בוצע.
כמו נהג בוס בצבא.
"את מי רצחת "
"את האירי המחורבן"
הוא משיר בי מבט ואני מרגיש אייך לחץ הדם שלי צונח.
הוא מדליק סיגריה ואני שואל את עצמי – מתי כדאי שבאמת אני הקריב את עצמי לאהבה כי אם זה לא הרגע אז הריי שזה הרגע לברוח ולשנות צורה ואפילו לאמבה.
וויליאם רצח את הכל יכול , וברגע שהוא עשה את זה החוזה יצא עליו ואין דרך חזרה מזה.
"אף אחד לא היה שם חוץ משנינו"
"ואייך זה בדיוק? זה לא הגיוני תמיד יש מישהו עם האירי"
"סיממתי אותו, את הצמוד אליו והבטחתי לעצמי לרצוח את האירי המזויין הזה (לפעמים זה היה נשמע כאילו זה השם משפחה שלו) אחת ולתמיד לא יכולתי ככה עם האיומים שלו, אתה יודע שהוא היה מזיין את ג'ני??"
ג'ני הייתה אישתו והאירי זיין אותה , התאפקתי שלא לצחוק ואז התאפקתי שלא הראה לו סוג של פחד כי לו היה יודע שאת הבת שלו הייתי מזיין בלי סוף בזמן שהיה נוחר בספה מעור שלו גורלי היה נראה בדיוק כמו של האירי המזויין שהוא רצח.
אחריי שהוא סיים הוא המשיך לומר (לדעתי יותר לעצמו מאשר לי) שהם היו לבד.
יום למחרת לא ראיתי אותו , בשום מחתרת בשום מקלט ובשום אזור שיכול להיות דומה למקום שהיה יכול להסתובב בו .
ווליאם נעלם.
וויליאם נרצח.
הם תפסו אותו ואני הייתי כמו איזה עלה שנתלש ויודע שמישהו הולך להעיף אותו למקום אחר. חוסר אונים הקיף אותי והרגשתי הכי מכל שאיבדתי אהוב , איבדתי את הדבר "היציב" היחיד שהיה לי בחיים....
וברגע שהכי ידעתי שאיבדתי אותו, הבן זונה הופיע.
לאחר שנה.
כמו איזה נגיף, כמו איזה משהו משמח שיכולתי לשמוח בגללו ולרצות למות למענו.
הוא שינה הכל.
החל מהסטייל ועד צורתו החיצונית , ממש כמו סרט הוליוודי מחורבן .
וברגע שלא היה לי מושג מי עומד מולי הוא חייך את החיוך שנתן לי לשאול את עצמי לרגע: "זה הוא ? לא יכול להיות ... זה הוא?"
והוא המשיך לחייך ולהביט בי אומר לי בעיניים אחרות שצבען התכול הוחלף בחום שקד..
"אני יודע שהיית מזיין את הבת שלי..אבל זה בסדר כל אחד מגיע ליום התשלום שלו, גם חיילים טובים בצבא"
הזכויות שמורות להדר מיליס.
