"אדם עם שריטה עמוקה כמו שלך צריך ללכת ללמוד פסיכולוגיה או פסיכיאטריה או משהו כזה.." אמר לי פעם חבר, שלאחר ההצהרה הזאת לא שמע ממני יותר מעולם.
אתה הצעתו לעומת זאת, קיבלתי. הנחתי שאין צורך לפנות כנגד ההיגיון הברור לעין של ההצעה, רק בגלל שדביל חסר רגישות הציע אותה.
בשנה השנייה של לימודי התואר הראשון למדנו על שלושה סוגי אופי של אנשים וכיצד הם משפיעים בצורה לא בריאה על הדרך שבה האדם מתעצבן.
"ואלה הם השלושה" קרא המרצה מספר הלימוד " המוחצן – אדם שמתרגז בקלות ועל כל דבר ללא הבחנה, ונותן על כך את דעתו למי שרוצה או לא רוצה לשמוע. הוא יריב רק כדי לריב יצעק רק כדי לצעוק ויתעצבן רק כי זה טבוע באופי שלו.
האדיש – דבר לא מזיז לו ,אין לו אגו, לא אכפת לו אם רימו אותו, או לא נתנו לו את המגיע לו, הוא לא יתרגז על דבר, וישאר רגוע בכל מצב.
המופנם – על פניו בן אדם שנראה רגוע ידידותי ומסתדר עם כל אחד וכל דבר, אבל בעצם מתעצבן בקלות ועל כל דבר פעוט. הוא לא יראה את כעסו כלפי חוץ אלא ישמור אותו בפנים.
זהו, רבותיי, הוא המצב הכי לא בריא שקיים. בשלב זה או אחר, או אחת לאיזה זמן מוגדר, המופנם יעבור את סף אגירת הכעס שלו ויתפוצץ!"
חייכתי חיוך עקום בזמן שבהגדרתו האחרונה המרצה בעצם שרטט מין קלסתרון רגשי שמבוסס עליי.
"בן אדם כזה" המשיך המרצה "הוא בן אדם שעלול להגיע למצב של נתק רגשי מוחלט, או מצב שאנו מכנים בענף הרפואה הנפשית "לילה בחוץ חשוך בפנים" - כשהכוונה היא שהאדם מגיב "פנימית" למצבים שבהם הוא נמצא "חיצונית" לאורך זמן. אך בסופו של דבר, ירצה או לא ירצה, הלילה שבחוץ יחשיך את פנימיותי, והחושך הזה רבותי,הכעס הפנימי הזה, יכלה אותו..."
"איזו תאטרליות מוגזמת" שמעתי מישהי לוחשת מאחורי.
"את חושבת?" לחשתי מסתובב אליה. החלפנו מבטים.
"אני בטוחה" לחשה אליי בחזרה.
"יש משהו שבו תרצו לשתף את כל הכיתה?" אמר בקול רם המרצה.
"לא" ענינו יחד ואני הסתובבתי
קל מאד לא לשים לב לכל אלה שלומדים איתך. יש כל כך הרבה קורסים, עשרות כיתות, מאות סטודנטים וסטודנטיות, אבל תהיתי איך לא שמתי לב קודם לכן לבחורה הזאת שמשכה אותי מהרגע החלפנו מבט. לא התכוונתי לטעות הראשונית הזאת להפריע.
"אנחנו נצטרך להשלים את השיחה הזאת במקום שבו לא מוכרחים ללחוש" לחשתי לה לאחר שהמרצה הסתובב.
"אז אני מניחה שפגישת לימוד בספרייה לא באה בחשבון"
וככה ממש באותו השיעור הכרתי את חן. התחלנו לצאת ועם כל חודש שעבר היא בנתה בתוכי יציבות ושקט נפשי ששמרו את החושך של הלילה שלי בחוץ.
"אני מפחד..." התוודתי בפניה לילה אחד מלא כוכבים שהעברנו בטבע.
"ממה אתה מפחד?"
"שיום אחד הלילה שלי יחשיך לחלוטין, ואני אעשה משהו מטופש, כמו לפגוע במישהו שאני אוהב ולהרחיק אותו ממני"
היא ציחקקה
"אל תאמין לכל מה שהתרחים הזקנים האלה שקוראים לעצמן מרצים מעבירים בשיעורים שלהם, בתקופה בה הם למדו פסיכולוגיה ופסיכיאטריה עדיין חשבו שהומוסקסואליות היא מחלה נפשית"
צחקתי איתה ופני הרצינו חזרה.
"ובכל זאת..."
"ובכל זאת , שום דבר שתעשה אי פעם לא יצליח לפגוע בי או להרחיק אותי ממך"
כיווצתי את גבותיי
"איך את יודעת שאני מדבר עלייך?"
"טוב, אמרת מישהו שאתה אוהב לא?"
"נכון, אמרתי"
כך, הסתבר לי, אמרתי לה שאני אוהב אותה.
"מותק, על מה אתה חושב..."
על מה אני חושב? על מה אני כבר יכול לחשוב? לא עניתי לה כלום, מרגיש את הסבלנות שלי פוקעת שלב אחר שלב.
"הלו? אתה איתי?"
חושך.
"את מטריפה אותי, את לא נותנת לי דקה לעצמי, זה מה שאני חושב!"
"מה קרה לך פתאום?"
"נשבר לי מהשיחות המטומטמות האלו, נשבר לי ממך!"
"למה? מה עשיתי?"
"השיחה הזאת משגעת אותי! איך אפשר להיות שעה על הקו ולדבר על כלום!"
כי כשאני מדברת אלייך אתה כאילו לא שם! הקיר כבר עונה לי יותר"
"אז דברי עם הקיר!"
היא התחילה לבכות
"זה לא יעזור לך לבכות, שתקתי שנתיים ואני לא שותק יותר"
"מה אתה אומר?"
"אנחנו גמרנו"
"אני באה אלייך, אנחנו נדבר על זה"
"אין על מה לדבר"
ניתקתי.
הסתכלתי מבעד לוילון של חלון המרפסת, היה ערב בחוץ.
הנה היא, אני כבר רואה אותה במעלה הרחוב, רוחות החורף מאיטים את התקדמותה, אך לא עוצרים אותה מלהגיע לפתח הבניין שלי.
"תפתח לי, אני מכירה אותך במצב הזה, לא התכוונת לכל הדברים שאמרת!" צעקה באינטרקום.
היא צדקה כל כך, מה פתאום התרגזתי על שיחה מטופשת ? מה פתאום אמרתי את כל השטויות האלה?
פתחתי את האינטרקום ואת מנעול דלת הכניסה אבל לא את הדלת עצמה, כמו משאיר לה רק פירצה, חרך דק של הזדמנות להיכנס.
היא לא דפקה בדלת אלא ישר נכנסה. ישבתי על הספה בסלון, מבט מוטרף בעיני אבל היא לא נבהלה כלל.
היא ניגשת אליי התכופפה ונעמדה על ברכיה, נשענת על רגליי. הסטתי את מבטי.
"תסתכל עליי"
המשכתי להסיט את מבטי הצידה
"תסתכל עליי לעזאזל! אני לא כועסת ואני מבינה למה זה קרה לך, אנחנו נתגבר על זה, אתה תתגבר על זה!"
"אני אתגבר על זה? מה את מנסה לעשות, להציל אותי?" הפנתי את מבטי אליה.
כן! כן אני רוצה להציל אותך, להציל אותך אפילו ממך!"
באמת הייתי כמו בשיר של שלמה ארצי, צריך הצלה מעצמי.
"אני מצטער, אני לא יודע מה קרה לי..." אמרתי בקול רועד.
"לא משנה לי, בוא אליי" היא פתחה את זרועותיה ומשכה אותי לחזה, לא הצלחתי להתנגד, לא רציתי להתנגד.
"זוכר מה שאמרתי לך פעם?" אמרה בזמן שבכיתי בזרועותיה והיא ליטפה את שערי "שום דבר לא יצליח להרחיק אותי ממך, שום דבר שתעשה לא יפגע בי, רק תן לי להיות האור שלך..."
"אני זוכר" עניתי
ויהי אור.
היא שכבה רדומה על הספה, רק החולצה שלי מכסה את גופה, היא הייתה שם בשבילי הגיבורה שלי, האור שלי.
נעמדתי בחלון המרפסת שבסלון והרגשתי את הקור הלילי חודר בעוצמה לגופי הערום לחלוטין.
מחר אני אספר למרצה על התאוריה הפרטית שלי למתעצבן המופנם.
"כל אחד צריך מנורת לילה" - כשלילה בחוץ והחושך משתלט רק קרן אור מרוכזת יכולה לו.
החושך תמיד שם, אורב, דבר לא משנה את זה. אבל אולי אני בכלל צריך להודות שהיא תמיד תציל אותי, תאיר אותי, תציל אותי אפילו ממני.
