אלם צלם האדם

בנפול המבט על מבע
העיניים הקרועות
זכור לאמור ולאמוד:
גם בבוא לובן בוהק
מפסגות שלג ביערות
ועמק מוריק מחורש אחוז בעצי אגס ואגוז
לא יגוז המבע המבועת
שם הגוף היה בועה רוחפת קורא
לאלוהיו  
שאר הנפש  מרחפת
מאומתת מרעת האדם
שלא באה מנעוריו
שאינה לו מאלוהיו
במו ידיו.

שנמלאה הדעת מפרי עץ מורעל
שאל, מי אכל ?
ומדוע גורשה האנושות לערי האופל
אחר כך.

בחופן דעת נמקה ואיולת
ומירמות חרפת רעת לאומים
כצאן מאכל הוליכו נערים
  
על אלו הערים והלאומים זכור
יודע תעלומות ולא זנח נצח נהר פלגיו
מטו ממלכות ככלות היום
על כן ועל כך חזור ואמור:
על פסגות הררי חושך
זכורשוב ושוב:יושבי חלד
שלחו יד בנפש ילד
עד פלצות מפלט מרוח רע
בסער נפש תום נער

אמר בדמייך חי 

גם אם שם נפלו השמיים
אפיים
ושם נקבר האדם ולא רם מצלמו
לא יונח להם עיר מקלט
ולא קרנות המזבח לאוחז ולבורח
זורע נקם בם
כי נותר התוהו ובהו
ותשחת עד עפר ארץ היותם
ורוח מרחפת באה
ויהי חושך
שלא ניבדל עודו
מעתה ועד עולם
מהלילה להבדילו
מדין ארץ שחולל
שנים מועדים עידנים
אלומות אפלות פולחות
ממשלת הלילה
רוחפת בערים המתות
ורוח מקוללת 
מחללת

ילד עברי לא עוד יבוא
בארצות החלד שאין בהן צלם

רק חושך תגשש ידם
הנח על מפתן שאין בו ראשית ואין סוף
ראש נפש חיה
ועוף עיוור ורמש בהמה למינה
ושרץ בסנפיריים במים האפלים
על פי הכללים שהבדילם מצלם דמותו
והניחם בארץ גיא-צלמוות
מיקווה מבעבע תהומות ים שחור
שלא יגע בקרקעיתו האור
XXX
שם האצבעות עלו מהתוהו
מהאפלה הגדולה שנפלה
רוקעות  מהמוות דמות חרות
במכחול כחול לבן
בכל גרגיר וגרגיר חול
ונופלים לבור חור שחור
ככוכבים הרבים שאמר לו תספור
שהפכו כעל שפת הים
כעוף  החול הקם
ובא משם לכאן
לעם
XXX
מהררי חושך
ומרקעי אופל
גולשת מאז לעד
אלומת אופל
אל מפתן חומות מדפקת וצובה
רוכסת בדלתות
ואין יוצא ואין נמלט
כבדות מנשוא לילה רד וחושך עולה
אוטמות הערים הנגועות