פרק 8
*****
מרלן לגמה מעט מהמים, הושיטה לאישה את הכד, ואז נעצה את שיניה בפרוסת לחם,
נוגסת נגיסות קטנות ולועסת לאט, כפי שהיה נהוג בביתה.
פולה לקחה מידה את הכד, התרחקה ממנה כמה צעדים, אך המשיכה בסתר לעקוב אחר
הנערה.
מרלן, מבלי להביט באישה שחורת שיער, חשה את מבטה נעוץ בה, חשה אותו נדבק לבטנה.
עכשיו היא הבינה היטב מה הוא הנכס האמיתי שבו החזיקה.
הבטן הקטנה והתפוחה מעט, ששטרזן קראה לה "ילד", הולכת להיות לה לקרש הצלה.
היא ידעה עכשיו בדיוק מה פולה רוצה ממנה ולמי היא דואגת כל כך.
מרלן כבר התרגלה שהיא, כשל עצמה, לא עניינה אדם.
מימיה לא ידע נשיקה וחיבוק מה הם.
להורים היא הייתה מין כישוט על רקע של שלושת בניהם.
לאחים היא הייתה מקור לסיפוק היצר המיני שתבע את סיפוקו המיידי.
מפלצת תובענית שאבה את עוצמתה מחיבור של יצרים פראיים של כל אחד משלושת
האחים והייתה רודפת אותה לאורך עיקולים אפלים של מסדרון הארור, פולשת לתוך
מסתורי גופה באינספור ידיה, נצמדת כעלוקה ומנסה לספק את רעבונה, שלא ידע שובע.
נאצי, שהיה פוקד אותה לילה, לילה בחדרה הקטן, לעולם לא נגע בה בידיו,
הוא ביצע את זממו מרחוק, כחושש להידבק ממחלה חסוכת מרפא שכנראה נולדה איתה הנערה,
איזה מחלה מסתורית, שהרחיקה את האנשים ממגע ישיר איתה.
שטרזן, האישה המוזרה הענקית ופולה, שחורת השיער ראו בה רק את בטנה הקטן.
הן חמדו את התפיחה הקטנה האומללה הזאת בגופה.
הן ניסו להציל, לפטם, לא את מרלן, אלה את הילד שנטע בה מזרע פורענות של עדר
נאצים.
המצרך הנדיר הזה, הילד שייולד לה ביום מין הימים, היה כה יקר,
שאפילו החומר שממנו היה עשוי לא פגם בערכו.
שירי התינוקת שנולדה לה בת"א, באיסורי לידה שארכו יממה וחצי, בחום אימים של אוגוסט,
תוך דקות ספורות נצמדה לפטמתה לשבוע את רעבונה.
מיד לאחר ששבעה לא ניסתה להיצמד לגופה של אימה, פשוט ניתקה מהפטמה ונרדמה.
שירה, שהייתה קוראת לפולה ,סבתא, מזדנבת אחריה לכל מקום, מחפשת
את קרבתה בחיבוקים של גורה מפונקת, הייתה נרתעת ממגע עם אימה, שנהגה
לקרוא לה, מרלן.
נערה שהפכה לאישה, לאחר שלא נותרו בשדיה מספיק חלב אם בכדי להכיל את התינוקת, חשה
את עצמה כחפץ שמילא את ייעודו.
היא מצאה את פרקנה באוכל, שלא היה חסר בבית.
מרלן הפקידה בידיה של פולה את צרור היהלומים, מיד כשסיימה ללעוס את אותה פרוסת
לחם הראשונה שקיבלה מידיה.
עם הצרור גם הפקידה את גורלה בידיה של אישה הזרה, שידעה לדאוג לכל חסרונה.
פולה דאגה לחינוכה של שירי, לבישולים, לניקיונות, משאירה את מרלן לחיות את עולמה.
וזו תפחה לה מיום ליום בעיסוק כמעט בלעדי של אכילה בלתי פוסקת.
היא נזקקה לבגדים רחבים יותר ויותר.
דמותה של שטרזן הייתה פוקדת אותה מדי לילה, מביטה בה ושואלת בגרמנית, האם הכל
בסדר ודורשת לשלומה של תינוקת.
שטרזן הייתה מופיע באותו לבוש של שמלה שחורה צמודה, נעלי עקב גבוהים, מעיל פרווה
מפואר ואיפור כבד.
שפתיה בשרניות, משוכות בליפסטיק אדום היו נמתחות בחיוך של שביעות רצון לתשובותיה של מרלן.
נערה דקיקה הפכה להיות אישה דשנה.
מרלן נצרה את נפשה בקיפולי בשרה ולבוש וולגארי שהיה העתק מדויק של לבושה המגוחך של שטרזן.
חייה התנהלו בשקט מאחורי זהות שאולה.
פנקס הרישומים, שהיה חתום בשמו של נאצי, קראוז, היה תמיד צמוד לגופה, היכן שהוא בנפחי המחוך
האדום שבצבץ לו מתחת לשמלה הצמודה הנצחית השחורה.
רק לשירי היה מותר לקרוא לה, מרלן, שאר הבריות נדרשו לקרוא לה, שטרזנקראוז.
שנים חלפו, שירי גדלה לאישה צעירה, זהובת שיער, דקיקת גזרה, ירוקת עיניים.
היא קבלה חינוך טוב, סיימה את גימנסיה הרצלייה והמשיכה לתואר ראשון בספרות עברית.
פקחית, צברית, מטיבה להתלבש בבגדי בוהמה בל-אביבית, הייתה סולדת ממראה
גלותי של מרלן, אך לא הייתה מנסה לשנות בה דבר. מקבלת את אימה כמו שהיא, כעובדה.
אולי הדבר היחיד המשותף בין אם לבתה היה בית קפה הקטן והאלגנטי, שיום יום נהגו לבקר
בו, בשעות שונות של היום.
כשנדרשה לקנות לאימה בגדים לטעמה, לא הופתעה גם הפעם, רגילה לשיגעונותיה.
וגם לדרישתה להניח את הבגדים ולהסתלק לא ייחסה שום משמעות.
מרלן, בבגדיה החדשים המשיכה לשבת מול כן הציור כמהופנטת.
לפתע שלפה את הפנקס השמור, פותחה אותו על רישום הראשון, מעבירה את מבטה
בין הרישום אל הציור המונח על הכן ואל דמותה המשתקפת במראה.
3 נשים בתוך אישה אחת.
דלת נפתחה בשקט, רן עמד בפתח.
מרלן קפצה מהמיטה, ממהרת לעזוב את החדר.
פרק 9
*****
רן חסם את דרכה בגופו, עומד בפתח הדלת, פורש את ידיו לצדדים.
היא נעמדה מולו, ידיה שמוטות לצדי גופה, שיער ארוך, פזור על כתפיה,
מבטה מושפל.
הוא הבחין בפנקס שאחזה בידה, הושיט לעברו את ידו, קירב את שפתיו לאוזנה
ולחש, "חיכיתי לך זמן רב כל כך".
היא מסרה לו את מבוקשו.
הוא פתח את הפנקס, בוחן רישום אחר רישום, כך, בפתח הדלת, עד שלא סיים
והגיע לעמוד האחרון.
ואז קראה בקול רם את מה שהיה כתוב בכתב יפה, גותי.
מאי 1944, פולין.
פון קראוז.
שעשוע לילי.
הוא חזר כמה וכמה פעמים, בקול מתכתי, מצמרר, בגרמנית צחה, כפי שהיה נאצי אומר את זה,
לו דיבר אל מרלן באחת הלילות ההם.
רן הביט בזעם בעיניה ושאל בגרמנית באותו קול מורט עצבים "היית אהובתו? שירי, ממנו,
עני, כלבה!".
עיניה מלאו דמעות, היא נעצה את מבטה בעיניו בכאב שצברה לאורך כל שנותיה, לא אמרה
מילה, רק הביטה בעיניו, דמעות זלגו חרש.
הוא סגר את הפנקס ואז הבחין שמשהו רשום בצד אחורי של הכריכה, בפולנית, בכתב יד
יפיפה, אך לא ידע לפרש את הכתוב.
הוא פנה אל מרלן באותו קול חוסר סובלנות, כמעט בנביחה.
"מהר, תרגמי מה כתוב כאן".
היא לא הייתה צריכה להביט בכריכה בכדי לדעת מה כתוב שם.
בקול חלש, מלמלה בגרמנית, כשמבטה חודר עם המילים לנשמתו
"ליל 1 לינואר 1944
משפחתי חוסלה ע"י פון קראוז וחייליו
נאנסתי ע"י חייליו של פון קראוזן
1 לינואר 1944 – 21 למאי 1944
הוא מצייר על גופי בקנה את שעשועי הלילה שלו
הוא נובר בו בתוכי
קר, נורא קר."
ניצוץ של טירוף הבזיק בעיניו.
הוא טרק את הדלת, לקח את ידה, הוביל אותה למיטתו, והשכיב בעדינות,
הצמיד את שפתיו לשפתיה, נשק לה נשיקה רכה, ארוכה,
משך את שפתיו אל אוזנה, מפרפר בלשונו בתוכה, חוזר לנשק אל שפתיה,
חורץ שביל ענוג על צווארה, מסיט את הינומת שערותיה,
אומר בעברית, "אני אוהב אותך, מרלן".
הוא חוזר ואומר אינספור פעמים, בנימות שונות של חיבה, בלהט, בקנאה, בנחישות, ברוך.
מסיר את שמלתה ומגלה את גופה הערום, נצמד לפטמותיה העדינות.
יונק, מצייר ציורים משונים מסביבן, צובט קלות בשיניו, יורד אל שיפולי בטנה.
גופה נדרך, היא לא חשה מבוכה או פחד.
לאחר ששמע את מלותיו, חשה את ליבה פועם במהירות, מתמסרת לעונג,
נפשה משתחררת משלשלאות העבר.
הוא מפסק בעדינות את רגליה, משחיל את לשונו לתוך המערה, מוצפת צוף תשוקתה.
מספיק ללגום לגימה ממנו ואז מרלן משמיעה זעקה הקורעת את ליבו, דוחה אותו מעצמה,
מתכרבל במגננה, גופה רועד.
דלת נפתחת, שירה פורצת לחדר, נעמדת בתדהמה מול המיטה הענקית ולוחשת,
"רן, חיפשתי אותך".
