"השעה 14:01 (דייקנות היא לא בהכרח תכונה רעה) אני יושב על מפתן ביתי.
מכנס הג'ינס שלי פתוח בברוטאליות שאופיינית לי החולצה שכחה את עצמה על הספה וסיגריה חונקת מצאה את דרכה עם הכוס קפה ישר אל תוך ריאותיי החולניות.
השעה 14:02 הבן זונה עדיין לא הגיע?! אלו 2 דקות שהוא מאחר , עד כמה איש גלידה יכול לאחר ביומית שלו?
ילדים סומכים עליו שינגן את מנגינת סוף המאה באוזניהם שערבות ולשונותיהם הרעבות ללחך , אמהות סומכות על זה שהילדים יעשקו עוד כמה שקלים ויעיפו את התחת הקטן והמרצד שלהם אל אותו אדון פאקינג גלידה ויתנו להם 10 דק' של שקט שבהם הן יוכלו להזדיין לעשות שיחה ארוטית עם הבעל הנייד שלהם או סתם לנוח ו....
הבן זונה לא מגיע והשעה 14:03!
לפעמים שאני מביט בו ויש לי רצון לאנוס אותו ולאחר מכן לרצוח אותו לזרוק את גופתו באיזה נהר שלעולם לא יתייבש וזה לא ברור לי למה.
אולי בגלל שהכלב שלי אוהב לשנוא אותו ? לרדוף אחריי התחת האשכנזי שלו עד שהוא מגביר את הווליום של אותה מנגינה נצחית עוד מהמאה הקודמת בכדיי להתעלם מנביחותיו ולנסוע קצת יותר מהר?
משהו באיש הגלידה מצחיק אותי.
הוא נראה חכם מדיי בשביל ילד מפגר.
חייכן מדיי בשביל ליצן.
רע מדיי בכדיי להיות יותר מדיי טוב.
אני עדיין יושב והסיגריה אזלה לה.
"למה איש הגלידה לא מגיע?"
ילדה עם שיער זהוב ועיניים מימיות שואלת אותי ואני מביט בה ומרגיש מבויש בטוח שלא הייתה מייחלת לעצמה גבר כמוני בעתיד הרחוק (אני בטח הייתי מייחל לאחת כמוה – מהממת רצינית ), נראה מוזנח , לא מגולח, מבט אחד לחיים עצמם דרך העיניים האלה שלי משקפות עד כמה אני עלוב.
יכולתי לאהוב את אותה ילדה לנצח , מביט בה משתהה.
"למה איש הגלידה לא מגיע????" היא לפתע רוטנת מנענעת את ידי ומפילה את בדל הסיגריה על המדרכה השבורה תחת רגליי.
"באמת שאני ל...."
והמנגינה החלה.
והתנגנה לאורך כל השכונה , מנגינה מחרישת אוזניים שיכולה לבוא בתור סיוט בשבילי ובתור ברכה לכל ילד.
נהג הגלידה הגיע בדיוק ב-14:10, מתנצל לכל אותם הילדים מוכי האימה , רעבים ומתלוננים על אי הדיוק מחלק להם ארטיקים זולים בחינם ומשתיק אותם בחיוך ענק שנראה קצת מזויף.
מביט בי, מביט במילו הכלב שלי , מייחל שהפעם הוא לא יתקוף וירוץ אחריי הרכב(נראה לי מילו בכלל גלגול של איזה ילד מתוסכל )אבל כמו שאמרתי , הוא רק ייחל ומילו רץ אחריי הרכב שלו כאילו אין מחר מוכן לקרוע כל שקית מרשרשת של גלידה או ארטיק עלוב וזול.
הילדה עזבה את היד ורצה היא והשיער הזהוב שלה ואני כולי מאוהב בתמימות שעוטפת שיערה ושיערה בראש המושלם הזה שלה והיא מקפצת שוכחת אותי כאילו לא הייתי בכלל.
עדיין מביט על איש הגלידה , וחושב לעצמי..
כמעט שאני משועבד לראות את הילדים ככה מתלהטים אחר דבר קטן ופעוט שעושה להם את היום שממשיך להורים שלהם שמרגישים שקט בתאים החלולים והאפורים שמקבלים גוון צבעוני מדיי פעם , ועובר אליי.
ואני ?
אני בסה"כ מבלה את ה- 5 דק' של אותם ילדים גועשים וסוררים ומפיק הנאה מרובה רק מלהביט בכל הנעשה.
לראות את איש הגלידה שאני מת לרצוח ולזרוק אותו באיזה סמטה חשוכה.
להביט במילו חושק בדמו של אותו האיש.
בילדים הרצים.
ובילדה הבלונדינית שבטח יישאר לה סיוט מהמראה שלי לנצח.
כי הריי שגם אני הייתי איש גלידה מחורבן , וגם אחריי רדפו חיות מציקות שחשבו שזה משעשע ומעשה מאצ'ואיסטי , והילדים ... הילדים ידעו שאני מעולם לא מאחר.
שעה 14:00 המנגינה זימרה ואני חילקתי באהבה, ונתתי אישור של 10 ד'ק להורים .
10 ד'ק בכדיי להזדיין ברעש בלי שישמעו, לעשות שיחה ארוטית זולה או סתם לתת לתאים לנוח.
אבל אני סתם מביט בו תוהה לעצמי האם היה גם מישהו כזה מהצד, שהסתכל בי באותם זוג עיניים תאוותניות שאני מביט בו עכשיו ורצה לאנוס ולרצוח אותי כי סתם המראה הנאלח שלי מעצבן אותו.
פשוט כך.
מעצבן אותו."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
