סביב ירושלים אפשר ללכת לאיבוד בתוך העצים והשדות חשב לעצמו מגלה ארצות. הוא לא גילה לאחרים, אבל היתה לו תכנית. הוא התכוון להוביל את כולם אל אוהל הזרוקים.
לפני שנים, כשהיה יוסי חייל, סיפר לו שותפו לדירת החיילים על אוהל בו מצטופפים אנשים רבים ומתחברים אל אמא אדמה. האוהל, כך סיפר החבר, נודד מפני הסיירות הירוקות, אבל האנשים בו נטועים באדמה וחיים ממנה. בלי כסף, בלי דאגות, רק חברותה של למידה, אהבה והסתפקות במועט.
יוסי הצטרף לחבר במסע אל האוהל הנודד, אבל מאחר שמגלה ארצות בקושי הצליח להציץ מנפשו השסועה, ויוסי עצמו חי תמיד בתוך עמימות, לא הצליח מגלה ארצות לזכור בדיוק מיהם האנשים ומהו המקום. מאז אותה פגישה תמיד תכנן לחזור לשם, רק שיוסי הפריע לו.
כעת, הוא היה נחוש בדעתו. לא ציניקן ולא נמנומי יעצרו אותו. הוא הרי תמיד בראש.
בסוף השתרכה לה צילה ויוסי מוטל בין ידיה כתינוק, ישן, קודח. מבט במוחו הראה חושך מוחלט. הוא ישן שינה עמוקה. הוא לא יזכור דבר, וכלל לא בטוח שיתעורר. למגלה ארצות היתה תכנית.
עוד משהו שמקיף את השדות הן הגדרות. מגלה ארצות תמיד העלים אותן בעיני רוחו, והיה חוצה אותן כאילו לא היו שם כלל. רק שלכל הישויות האחרות, היוו הגדרות מחסום פיסי אמיתי. "בואו נשקול שוב" וסימן שאלה, נעצרו כבר בגדר הראשונה. הם לא היו מאוד דומיננטיים בין האישיויות, אבל בהיתקל החבורה במחסומים פוצעים, הם תמיד היוו גורם מאט. ציניקן הפעם לא עשה שום בעיות. כמו מגלה ארצות, גם לו היתה היכולת להעלים את הקשיים בעיני רוחו, ולעבור לצד השני כאילו לא היה מחסום כלל. אבל השניים הסוררים, שלא לדבר על צילה ויוסי בידיה, עמדו מעבר לגדר ונחו.
"אני הולך איתכם או בלעדיכם" קרא מגלה ארצות לעברם.
לך, הפטירו לעברו השלושה מביטים ביוסי הקודח בדאגה הולכת וגוברת.
מגלה ארצות גילה לראשונה את המגבלה הגדולה ביותר. גם אם יעלים את הקשיים בעיני רוחו, לעולם לא יוכל להתקדם ללא כל החבורה. או שישתלט עליה, או שיצטרף אליה, אבל הוא מצא את עצמו אחרי דקה מוטל על גדר תיל מכאיבה. האחרים יושבים לפניה, והוא לא יכול להתקדם, מדמם.
"מה זה כמה פצעים קטנים" ניסה לפתור את כל המצב בביטול. ציניקן עמד בצידה השני של הגדר וצחק.
"באמת מה זה?, בואו נמשיך ונראה כמה רחוק אפשר להגיע עם חור בבטן מגדר חלודה".
ציניקן היה הכי פחות אהוד על החבורה.
מילה אחת שלו, היתה יכולה לגרום לכל האחרים פשוט לעשות הפוך רק כדי להשתיק אותו. היתה לו תכונה מעצבנת לראות כל דבר באור ציני, סרקסטי ותכופות אפילו מקברי. נשפכה ממנו באופן עקבי נטייה אובדנית. כולם חששו שהנטייה הזו שזלגה ממנו, תהפוך ביום מן הימים לאישיות בפני עצמה. בינתיים זה עוד לא קרה, אבל בנסיבות הקיצוניות אליה הגיעו, כולם הבינו שהנה הזליגה הזאת כבר מצמיחה בייחור, אישיות חדשה וסופנית. אישיות שיכולה לסיים את חייהם של כל האחרים בדקה אחת. מעין פצצת אטום.
אותו רגע, קפצו כולם מעל הגדר, עם הפצע בבטן, רק כדי להשתיק את ציניקן, ולסתום את החור שנפער בו, ולעצור את הזליגה שהסתרכה מאחוריו. ביניהם הם חששו שכמו אתנה שפרצה מראשו של זאוס, תקבל הפצצה את העצמאות שלה. ביניהם הם נהגו לקרוא לציניקן זאוס. הוא עצמו, מעולם לא הבין את מהות השם. הוא ייחס לכך הסבר שאולי הם מייחסים לו חכמה שלא קיימת אצלם, מייחסים לו תכונות הנהגה שלא נמצאות אצלם, וכמובן שהוא בז להם על כך.
לראשונה בחייו, מגלה ארצות הבין את כוחה של הפצצה, ואת חשיבותו של ציניקן. "אני חייב להביא אותו לצד שלי" חשב מגלה, אבל הוא ידע שציניקן לעולם לא בשום צד. העובדה שהמזל שיחק לו הפעם, אינה יכולה להבטיח דבר בעתיד. ציניקן בז לכל התרפסות מכל סוג שהוא, וכל עשייה הוא פוסל. "מה מניע אותו" שאל מגלה את עצמו.
צילה לא יכלה שלא לשמוע את המחשבות החולפות במוחו של מגלה.
ככל שהמשיכו ללכת לעבר העצים, פחתו סימני החיים של יוסי, והיה חשש אמיתי שהוא יעלם. יוסי היה נעול בתוך חדר חשוך, משותק.
יותר מכולם, הפחיד ציניקן את צילה. היא ידעה את השפעתו על יוסי הער. היא ידעה שהוא מבין כולם, יכול גם להעיר אותו. "איזה מזל" חשבה "שציניקן לא יודע את זה".
ליוסי נמאסו ההתחבטויות, כבר מזמן הוא התחיל לדבר עם ציניקן בערוצים שכל האחרים עוד לא הכירו. כל האחרים פרט לצילה, כי לה, כאמור, יוסי סיפר הכל. היא היתה אמו, חברתו, אחותו ואהובתו. היא היתה הנפש הקרובה לו ביותר. בסתר לבה תמיד קיוותה שיום יבוא והם יהיו לגמרי ביחד, אבל במוחה הבינה שברגע שזה יקרה, יוסי יחפש אהבה אמיתית, וכנראה שגם ימצא. מכולם, היא ידעה שיוסי הוא מסוג הבחורים שנשים אוהבות ללא מאמץ מצידם.
מחשבותיו של מגלה הטרידו את צילה. אם מגלה ישתמש בפצצה, הסכנה תהיה זהה לזו שציניקן ייצר אותה. מגלה יכול לגרום לייצור הפצצה רק כאמצעי הרתעה, אך מה שהוא לא יודע, שנמנמני יעדיף למות מאשר להיכנע תמיד לגחמותיו של מגלה. הצורך שלו בהתבלטות לא עולה בקנה אחד עם רצונות האחרים. אם יקבל מגלה את הפצצה לידיו, היא תתפוצץ אף מהר יותר מאשר אם ציניקן ישלוט עליה.
צילה החליטה לשתף את ציניקן בידיעה הכוללת.
היא תספר לו על הזליגה, היא תספר לו על היווצרות הפצצה, ועל הכוונות של מגלה.
אחרי הכל, ציניקן משועשע מהקורה סביבו. הסיכוי שירצה לעצור את הזליגה הזאת, יכול להיות רב אפילו מהסיכון לייצרה. מגלה מאוד חכם וחריף, הוא יכול להבין מהר כיצד להתחבב ולו במעט על ציניקן, או אם לא להתחבב, כיצד לתמרן אותו בטיעוני רלוונטיים למוחו המקאברי.
אחרי הכל, הוא מגלה ארצות.
צילה התקרבה לציניקן ללא חיוך. יוסי שוב הצטמק. ציניקן הביט בו במבט אטום. "הוא הולך ונעלם" אמר ועוד טיפה זלגה ממנו.
אפשר לדבר איתך ברצינות? שאלה צילה.
ציניקן הביט בפניה במבט מחויך, מה אני יכול לעזור לך? שאל ביודעו שצילה לעולם לא תבקש ממנו דבר. הוא אחד הדברים הכי מאוסים עליה. את צריכה עזרה עם הגרגר שאת סוחבת. אגב ממתי הפכת לנמלה? שאל.
אתה מודע לזליגה? שאלה צילה.
זליגה?
נדהם ציניקן. לראשונה הקשיב ולא היה עסוק בהתחכמויות.
בין הצועדים החלה תכונה שהאטה את הקצב.
