אגרוף של גבר.

אגרוף של גבר.

את מדברת ואני לא מקשיבה.

כמה פעמים כבר שמעתי את הסיפורים האלה? כבר לא יכולה לספור.

כל פעם אותו הדבר. רק המיקום משתנה.

ואת מדברת ומדברת, מספרת ומספרת בהתלהבות, איך פתחו לך את הצלקת, זו הישנה והמפורסמת, זו שבגללה התחיל הכל, זו שבגללה טעו בך בגדול.

כמו כומר שמטיף את דרשתו, את נואמת באוזניי, לואטת לי את הפרטים ועד כמה שפר מזלך, שבסופו של דבר לא היה צורך גם בהשתלת עורך.

איזה מזל!! אני מעירה ביובש. כאילו שזה משנה משהו.

את לא רואה ולא רוצה לראות.

ממשיכה בפניי להתגאות, איך תמנעי מהקרנות, איך תהווי דוגמא לרופאים ואחיות, כשתחלימי במהירות מטאורית, שאפילו בספרים לא רשומה.

את בשיאך!

את פורחת!

הקיום המעוות שלך, שמותנה תמיד בסבל, קיבל עכשיו הצדקה מחדש.

עכשיו את מקבלת מלוא תשומת לב, כביכול מתייחסים אליך רק כשכואב, תוכלי להראות לכולם איזו אישה חזקה את וממה קורצת, ואיך בעזרת עברך העשיר בסבל והבנה פיזית-ספורטיבית, תנצלי את ניסיונך כדי להוכיח לכולנו, כמה מהר תחזרי לאיתנך.

די!!!!!!!!

לא רוצה לשמוע יותר!!!!

מתי כבר תביני, אימא! מתי כבר תפנימי את העובדה, שצלקות ישנות הן בסך הכל תזכורת תמידית למה שמעולם לא העזת בו לגעת. את מה שאף פעם לא פתחת ולא רצית להתמודד.

בואי, בואי איתי ביחד. נלך לטיפול, ליעוץ, ביחד נפתח צלקות.

נפרום התפרים, נסיר תחבושות. ננבור בפצע ישן, נקיז את הדם ונעלה שדים ורוחות.

את הסיפורים האלה אני רוצה לשמוע!

את הכאבים האלה אני רוצה לחבק!

את הסבל הזה אני רוצה ביחד לרפא.

אין ניתוח לנפש פצועה. אין גבס שיכול לקבע נפש שבורה.

את הפצעים הללו – שום צלקת לא תכסה.

די, אימא!

אין לי כח לעוד סיפור שנרקם מתחת לאיזמל בחדר הניתוח.

אל תספרי לי על הגוש הענק ששלפו לך מתחת לצלקת ההיא, הישנה והמפורסמת,

כי אותי זה ממש לא מפתיע!

בואי נפתח את הצלקות האמיתיות ואראה לך אילו גושים מסתתרים להם שם, מחכים כבר ליחס אמיתי, מחכים לטיפול הנכון.

לא, אימא!

עוד ניתוח כאן לא יעזור.

ואל תספרי לי את מה שהמנתח אמר:

"מצאנו לך גוש בגודל של אגרוף! מדהים איך לא ראינו אותו בכל הבדיקות!! לא יאומן! לא, לא גברתי – לא אגרוף בגודל שלך. זה היה גוש בגודל של אגרוף של גבר..."