היא היתה יונה שמנמנה כזאת, עגלגלה וחמודה. נוצותיה האפורות רכות וחלקות, ופלומת שיער מבריקה על ראשה. היא נהגה לנקר פירורי קמח מצה ולעיתים גם פרוסת לחם יבשה שמצאה בסביבה. את הארוחה סיימה בלגימת מים צלולה ומרעננת מהקערית הקטנה.
הוא היה יון בעל עור נעים ונדיר וחיוך של זהב. נהג לעשן עשבים חוקיים שמצא למרגלות העצים השכונתיים. חוש ההומור שלו כבש יונות רבות וכך גם אופיו המיוחד.
היא אהבה לצאת לטיולי בוקר. לעוף היא לא ממש הצליחה, אולי רק בימים שהיתה חזקה מספיק. בכל אופן העדיפה לטייל על הקרקע המוצקה, לחפש דברים טעימים באדמה ולשכב על הדשא על מנת לנוח וגם לנקות את הנוצות.
הוא השקיף עליה יום אחר יום, בוקר אחר בוקר. כשהיה קורא ספרונים-ליונים, היה יודע שזו השעה בה היא יוצאת מהשובך הטבעי שלה ויוצאת לטיול קטן. ואכן לא איכזבה. בהליכה נשית ועדינה היתה מטיילת מתחת לעץ שלו, כשהיא יודעת שהוא משקיף עליה. מעולם לא ממש הבינה למה, שכן מעריצות רבות ולבנות ואפורות היו לו, אך היא נהנתה מהספק.
בוקר אחד, ארזה תיק קטן עם פירורים מלוחים, פירורים מתוקים לקינוח וקצת מים. אתמול בלילה מצאה חתיכת פאי תפוחים זרוקה ליד הפח, וליקטה את הפירורים שאפשר היה להציל. ריח קינמון מתקתק השתלט על האוויר. את התיק היא סגרה היטב בגבעול חזק וגמיש, חבשה כובע מניפה נגד השמש ויצאה לדרכה.
היון, שבאותו בוקר השקים מוקדם מהרגיל, ראה אותה מתהלכת באיטיות לעבר השדה. ישבנה מתנוענע באלגנטיות מצד לצד, עם כל צעד שעשתה. הוא השתדל להביט לכיוון אחר, אך מה לעשות... אחרי הכל- הוא יון. פלומתה החלקה התעופפה מעט ברוח האביבית, והתרמיל הקטן שלה החמיא לצבע נוצותיה.
היא החלה להיעלם באופק. תרמילה הורדרד כבר בקושי נראה. היון הביט על הספרון שלו, ומבט אחד על האופק. הוא סגר את הספרון, הניח אותו על מדף העץ, והתעופף בלי מחשבה, ממהר, על מנת לא לאבד אותה. תוך זמן קצר סגר את הפער וראה את תרמילה הורוד מתקדם באיטיות בין עשבים ירוקים וגבוהים.
"היי את!" קרא לה מהשמיים.
היא הופתעה לראותו שם, מתעופף בקלילות ונוחת ממש על ידה. חיוכו הכובש גרם לליבה לפעום בקצב מהיר, בייחוד כשהוא קרוב אליה כל כך...
היא השפילה מבטה וחייכה בביישנות.
"אפשר לשאול לאן את הולכת יקירתי? את לא יודעת שאסור ליונה יפה כמוך ללכת לבד בשדה כזה?".
הוא התקרב אליה מעט, והיא הסמיקה. היא רצתה להסביר לו שהתחשק לה לנשום אוויר צח ולהתרחק מהעולם, וגם, בסתר ליבה, קיוותה כי יבוא אחריה. היון, בעל אינטואיציה גבוהה, ידע את רגשותיה. השקט המביך הפריע לשניהם, והיון התחיל ללכת על מנת להפיג את המתח.
היונה התהלכה לצידו, משתדלת שלא להביט בו. הוא הושיט כנף קטנה ולקח ממנה את התרמיל. הוא הניח רצועה אחת על הכנף שלו, והיונה חייכה.
"רק שלא יראו אותי עם הורוד הזה..." ציחקק לכיוונה, והיא ביישנית ונבוכה מתמיד.
לאחר הליכה נעימה, הגיעו לאגם מים קטן. השדה הירוק הדגיש את צבעם הכחול של המים. השמש הצהובה השקיפה וקרניה נשברו בתוך האגם.
"אני מציע שנעצור לנוח קצת" אמר והתיישב למרגלות המים.
היא התיישבה לצידו בשקט.
הוא פתח את התיק והוציא פיסת בד קטנה ותפורה בעבודת יד. באותיות קטנות ופרומות מעט, הופיע שמה של היונה.
"לא ידעתי שקוראים לך ככה..." חייך אליה.
גם היא חייכה.
הוא הניח את פיסת הבד על הדשא והוציא מהתיק את שאר הדברים. קופסאת עץ קטנה מלאה בפירורים מלוחים, וקופסא עגולה נוספת עם פירורים מתוקים. שתיה צלולה ו... שרשרת?
"מאיפה היא?" שאל אותה, מחזיק בשרשרת ישנה עם תליון נחושת קטן.
"של סבתא שלי... היא שומרת עלי תמיד..." אמרה היונה בנימה עצובה מעט.
"אוו... אני בטוח שהיא שומרת עליך בכל רגע ורגע..." אמר היון, החזיר את השרשרת בעדינות לתיק, והתקרב ליונה.
היא הביטה בו בחיוך נסתר, נדהמת לגלות כמה רגיש הוא. הוא פתח את קופסאת העץ, והגיש לה גוש פירורים מלוחים. היא ניקרה את הגוש הטעים והוא הביט בה.
"תאכל גם אתה..." אמרה לו.
"אני נהנה לראות אותך..." אמר ולקח גוש של פירורים מתוקים. הוא הכניס אותו למקור שלה והיא נהנתה מתשומת ליבו.
"יש לך פה... פירור... ליד הפה.." אמר לה, מדגים על עצמו היכן הפירור. היא לא מצאה אותו, והוא נאלץ לעזור לה...
התקרב אליה, ניקה בעדינות את הפירור שהיה תקוע בין נוצותיה. עיניו בחנו את תווי פניה, ועיניה הוקסמו ממבטיו.
הוא קירב את מקורו אל שלה, והיא עצמה את עיניה.
לאחר השקיעה, בה ישבו מחובקים והוקסמו מנפלאות הטבע, החלו לחזור לכיוון הבית.
"הגענו..." אמר כשהגיעו לעץ שלה. הקור ירד על האיזור ונוצותיה רעדו קלות.
הוא הביט בה, אוהב את צורתה, אוהב את צחוקה.
היא הביטה בו, מאושרת וכבר מתגעגעת אליו.
"לילה טוב..." אמר לה וליטף אותה בכנפו.
ההשראה שלי,
בין היתר.
