היום שלה התחיל כמו כל יום אחר. בעייפות.
מבט אל החלון בישר יום מעונן ואביך. היא אילצה את עצמה לצאת מהמיטה.
תחת זרם המים חשבה על עייפותה, על החיים הריקניים, על המחשב שהשתלט על חייה, על כך שמזמן לא קראה ספר, שלא ראתה סרט או תכנית בטלוויזיה. מהרגע שהיא מתעוררת ועד שהיא הולכת לישון היא מול מחשב.
בסדר יומה אין שינויים. היא התרגלה לשגרה שהיתה מבורכת בעיניה. חייה 'האמיתיים' מתחילים בשעות הערב המוקדמות, היא מתיישבת מול המחשב, לא חושבת על החיים בחוץ.
כבר שנתיים היא משוטטת ברחבי הרשת, בדרך כלל באתרים של פרוזה ושירה. "אני בכל זאת עושה משהו עם עצמי", היא חושבת לעיתים, "אני הרי קוראת כאן שירה ופרוזה". בין פורום למשנהו, היא לא שוכחת להעיף מבט לחדר הצ'ט, שם עיקר החיים שלה. חדר צ'ט קטן, מצ'טטים קבועים, וכולם מכירים שם את כולם, הצ'ט פעיל למעשה רק בשעות הערב.
כמו בחיים, התפתחו בחדר יחסי חברות וידידות. אם פלונית או אלמונית נעדרת מספר ימים, מיד כולם תוהים היכן היא, מנסים לאתר אותה בטלפון או במסנג'ר וחוזרים עם עידכון.
תוך כדי צ'יטוט ושיחה בנושא מתכונים, הבחינה בהבהוב הפרטי, לחצה על החלון המהבהב.
"את שוב כאן רונית? מה עם חבר, מה יהיה איתך?" שאלה אותה ליאורה, שנכנסה לצ'ט, אחרי העדרות של כמה ערבים. "עד מתי תשרצי כאן? כל ערב את מול המסך!".
ליאורה ורונית ידידות קרובות, נוהגות להפגש מידי פעם. העובדה הזו לא הפריעה להן להלום מידי פעם זו בזו.
"חבר?" ענתה רונית, "מי צריך חבר, יש לי די הרבה חברים במחשב ועם רובם כבר נפגשתי. הם חמודים ולפעמים אפילו מכינים קפה".
היא לחצה על אייקון של ספל קפה, הוסיפה גם עוגה שלחה לה והוסיפה: "הנה, קחי אחד ותשתקי ושלא תגידי שאני לא נדיבה".
"כן, כן" ענתה לה ליאורה ולחצה על סמיילי מוציא לשון, "תמשיכי כך, נראה מה יצא לך מכל כך הרבה קפה ועוגות וירטואליות".
רונית לא נשארה חייבת: "ומה איתך נימפה? הרי את כל הזמן מחפשת, גולשת, שוחה, צוללת, ומה מצאת בים? זהרונים לא טוב לך, ברקודות בטוח שלא, מכרישים נפגעת. מה נשאר? אולי סוסון ים? רגעעעעע, יש לי הצעה, 'תלכי על' פוסידון!".
"תשמעי", עונה ליאורה, "הרשת הזאת מלאה פירות ים, רכיכות, סרטנים, יש ביניהם אפילו נזירים ואין סוף של ברבוניות. יש גם דגים שהופרדו מהזרם מעין הומלסים שמחפשים רק איפה לשים את הראש ואת הז... בעצם את שניהם. אבל אני, שושנת ים, יפה ומשכילה. לא רוצה דגי רקק. אני מחפשת מישהו שיתאים לי. האמת, שבזמן האחרון הורדתי את מפלס הציפיות אבל כמו שאת יודעת, כשהמפלס יורד והשפל מגיע, מתגלים רק השברים.
רונית שלחה 'סמיילי' והוסיפה: "שבר סחוף הוא משענת לטובעים, תחשבי גם על זה".
"פחחחחחחח..." ענתה ליאורה ויצאה לגלוש ברחבי ה'רשתות לשיווק דגים'.
היא צודקת, הרהרה רונית בינה לבין עצמה. יש חיים בחוץ. בעבר נהגה לצאת אך לאט לאט ובעקביות החליפו המחשב והחברים בצ'ט, את החברים האמיתיים. ליאורה גרמה לה לחשוב על הסיבה שהיא לא נוהגת כמוה.
העלתה אין סוף תירוצים מדוע היא מעדיפה את הלבד, מחוזקים בסיפורים ששמעה בצ'ט, על מקרים רבים שהכרויות מהסוג הזה הסתיימו בלא כלום ולעיתים בשברון לב ובעגמת נפש. "לא רוצה להפגע יותר. נפגעתי מספיק בימי חיי", אמרה לעצמה.
לקראת לילה שבה ליאורה לצ'ט ושוב פנתה לרונית בפרטי. "תשמעי", כתבה, "מצאתי מישהו. דג מעולה, מיוחד, לוקוס אמיתי, ראש גדול. לא 'נצנץ' כמו הזהרון ששחיתי איתו אתמול, קבענו למחר ליד הדולפינריום".
רונית שלחה לה 'סמיילי', וליאורה המשיכה: "הפעם יש לי הרגשה טובה. נראה לי שנפלתי טוב".
"אני רואה שהסיפור הזה לא נגמר אצלך כל יום את מוצאת מישהו חדש, זוכרת את הצלופח שפגשת לפני שבוע? אני מקווה לטובתך, שלא יתברר שהלוקוס הזה הוא בעצם תמנון. תשמרי על עצמך".
"תשמעי חמודה" אמרה ליאורה, "אולי אין לי שיניים של כריש אבל עם השנים פיתחתי חושים של זאבת ים וארס כמו לאבנון, אוי למי שינסה לדרוך עלי".
"יופי יקירתי", ענתה רונית : "אני שמחה, ובאמת מקווה בשבילך שהוא הנכון. יש לי בקשה אליך. אני רוצה שתבדקי משהו עבורי".
"לבדוק משהו עבורך?" ענתה ליאורה ובלבה חשבה "אולי היא רוצה שאברר אם יש לו אח או חבר פנויים".
"כן" ענתה רונית. "תמיד רציתי לדעת מאיפה הדג משתין..."
