"חנניה..." נשמע קול צרוד מתשוקה, ומשה נזהר לא לדפוק את ראשו שוב מתחת לשולחן.
חנניה?! הזדקף, ולא העיז לזוז, כי חוץ מזה שנעלי הספורט הלבנים שלו זהרו למרחקים, ידע שהם פשוט ישמיעו קול חיכוך מעצבן, דווקא כשלא צריך.
"בואי, בובה שלי..." קולו של פרץ נשמע חורק ועבה מתשוקה, ועיניו של משה נפערו בתדהמה עד כי הרגיש כאב בעפעפיו, אז הוא מצמץ.
חנניה?! משה חנק את צחוקו הכבוש, כמעט נחנק. אז זה החי"ת של ח.פרץ? והוא היה בטוח כל הזמן שקוראים לו חיים. עוד חפץ נפל משולחנו של פרץ כשניסו השניים למצוא תנוחה נוחה יותר, ולשנייה אחת בלבד עברה בו המחשבה, שלא יהיה צורך להסביר לפרץ את הבלאגן ששורר בשולחנו. שובב, חנניה פרץ!! הרהר משה ונע בזהירות מתחת לשולחן מקווה שהשניים עסוקים מכדי לשמוע את רשרוש המכתבים שהחלו גולשים מהשק משועשע מהמחשבה שאילו היה רוצה לתפוס את פרץ על חם, היה פשוט מדליק את הפנס של אספצ'וק. כלומר, אילו היה רוצה לתפוס את חנניה פרץ.
ואז נדרך.....
"מה אמרת לאישתך...?" ההיא שאלה את חנניה פרץ בקול צרוד, ומוכר להחריד.
"שאני חייב לסגור תיקים למס הכנסה." המהם בין נשיקה קולנית לליטוף עצבני.
"יש דבר כזה?" שאלה בעלת הקול המוכר.
לא!" ענה פרץ. "אבל בואי לא נדבר עליה, תני לי את השפתיים שלך..!" דרש.
החתלתולה התגרתה בו בקול מתחנחן ומתפנק. מה שהחזיר למשה את כל הזכרונות בצורה הכי דחוסה ומציאותית שיכל לחשוב. הפעם כשהזדקף, הבין שחבט את ראשו בדופן השולחן בצורה רצינית, כי הכאב הגיע רק אחרי ששמע את פרץ צווח "מי שם?"
זהו!! הלך עליו!!! מה עכשיו? מתוסכל עצם את עיניו, אבל לא הצליח לזוז, פתאום הבין מדוע הקול החתולי והמתפנק היה מוכר לו כל כך. וכאב מסוג אחר חתך את חזהו.
"תתלבשי!!" הורה פרץ. וקול רשרוש חגורתו הדהד בשקט המעיק. ומשה נשען בדופן השולחן, חבט את ראשו פעם אחר פעם, מאוכזב, מתוסכל... ומותש. כבר לא היה כל כך איכפת לו אם פרץ יגלה שהוא שם. הוא שמע עוד כמה רעשים שלא העידו על משהו מיוחד, ואז פרץ אמר, "חכי לי באוטו.. אני כבר יוצא!" זה נשמע יותר כמו הוראה, והחתלתולה שלו המהמה בהסכמה, ובלי לומר מילה יצאה החוצה.
"מי שם?!" שאל פרץ פעם נוספת, והאור שהציף את משרדו גרם למשה למצמץ. לא היה טעם להמשיך להסתתר, הוא יצא מתחת לשולחן, ובהה בעיניו של פרץ. חנניה פרץ.
"בן דויד?" התנשם פרץ ומשה היה בטוח שהווריד שפעם במצחו עמד להתפוצץ כל רגע, הוא האדים. "מה אתה עושה כאן?" שאל.
שאלה טובה, חשב. מה הוא באמת עושה כאן? סוגר תיקים של מס הכנסה... חשב בציניות.
משה דחף את פרץ הצידה, יצא בסערה החוצה ומשך אחריו את השק המלא המכתבים שהיו מיועדים ל'כהן' , אל החושך שהציע נחמה מסויימת. העמיס את השק על אופניו, ודהר חזרה הביתה. הרוח ציננה מעט את הכעס שהשתולל בתוכו, ועד שהגיע לביתו חש יותר מותש מכועס.
הציף את דירתו באור, וניגש למקרר, הוציא משם פחית בירה, טרק את הדלת ברגלו, ולגם ממנה לגימה ארוכה.
אחר כך פיזר את המכתבים הצבעוניים של 'כהן' על הספה, ומשך עוד סגול אחד... מענה את עצמו וקורא את כל האהבה שהציפה הריחנית הזו על הנייר. "אהובי.." היא כתבה. "יכולתי לשבת שעות ולהתבונן בכפות ידיך, רק למחשבה שידייך יגעו בגופי..."
למחרת הגיע לעבודה מוקדם מהרגיל כדי לא להיתקל בפרץ, הוא חילק את המכתבים לתיבות הדואר, וכמעט חיפש את המכתבים של 'כהן'. מנסה לנחש באיזו סידרת צבע תשלח הפעם האישה המסתורית הזו. תכלת!!!
"משה!!!"
"מה?" נבהל משה וקפץ ממקומו מופתע. הסב את פניו לעבר הקול.
מלי. עבדה בדואר כבר כמעט שנה, בדלפק של מכתבי האקספרס, דואר רשום, הוא לא זכר ממש. והיא עמדה בפתח החדרון הקטן מביטה בו, ושולחת מבט מהסס.
"הבהלת אותי!" נזף, ודחף מכתבים לתיבות הדואר.
"מתנצלת." מלמלה ושתקה.
"מה קרה?" התעלם ממנה והתרכז במכתבים בתנועות אוטומטיות, כשהמכתב התכול קורץ לו בפינה, הוא הפיל אותו כשהיא קראה בשמו.
מלי התקרבה. מזווית עיניו יכל לראות את הג'ינס שעטף גיזרה לא רעה. "פרץ רוצה אותך במשרד בעוד חצי שעה."
משה המהם, תשובתו לא ברורה.
היא הזיזה את ערימת המכתבים מעל כיסא העץ הנמוך, והתיישבה עליו. "מה קרה עם פרץ?" שאלה. "הוא עצבני רצח."
משה גיחך. ועוד איך עצבני, יש לו על מה... "לא יודע." משך בכתפיו והמשיך בעבודתו.
כל כך עסוק במחשבות, ובתמונה שנחרטה במוחו מליל אמש, שפתאום שם לב לשקט שהשתרר, ומלי עדיין ישבה קרוב.
הסב את עיניו אליה, "חשבתי שהלכת..." העיר וכיווץ את מצחו.
חייכה אליו. דווקא היה לה חיוך יפה. איך לא שם לב אליה כשנכנס לדואר כדי לקחת דואר רשום? פתאום נדרך....
"על מה את מסתכלת?"
היא הסמיקה במבוכה. "כלום." ענתה, וקפצה מהכיסא הקטן כאילו הוכשה נחש. "סורי...כבר הולכת." וברחה משם כאילו עמד לרדוף אחריה.
הוא הפיל את המכתבים שבידיו כאילו צרבו את עורו... ובהה בכפות ידיו.
