"מראה מראה שעל הקיר..." נשמע לה הזוי לדבר למראות ולא לצפות למענה או לרמז קטן של תשובה, אבל היא קראה על זה באיזה מגאזין ממלכתי אחד, אז מה איכפת לה לנסות? מקסימום היא יכולה להראות לה את החצ'קונים שניסתה לטשטש במייק אפ משובח. "מי היפה בכל הממלכה?" שאלה הנסיכה. ולא שחיכתה לתשובה. לא. היא הרי לא מאמינה גדולה באגדות האלה שמנסות את כוחן בדמיון לא מציאותי. היא רק מנסה להיות 'אין'.
"אבל נסיכתי," עונה לה הראי הזקן שכבר ראה יפות בימיו, והנסיכה מישירה אליו מבט חשדני. "אין אישה לא יפה, יש אישה לא מטופחת!" פלספן, חושבת לעצמה הנסיכה, אבל מחייכת לרוחב שפתיה. כמובן שהיא יפה, וכמובן שהיא מטופחת. היום במיוחד, כי הנסיך בכבודו ובעצמו מביא לה טבעת.
אז, מה ללבוש? היא חושבת, מה לובשים בטקס הענקת טבעת? היא לא התלהבה במיוחד מהחייטים של הארמון, אחרי השערורייה האחרונה שבה היו מעורבים במעשי הקונדס שלהם, וגרמו למלך ללכת עירום. גם כן עירום, לעיתונאים יש נטייה להגזמה, דווקא היו לו תחתונים. היא לא יכולה להרשות לעצמה את זה, כל הממלכה תראה שלא הצליחה במיוחד בדיאטה שלה. ודווקא היום הפייה בחופשה.... מה היה רע בנגיעה קטנה של מטה הקסם שלה? גם חלק מהצמיגים שהתאספו לה במותניים הייתה מטשטשת בעזרת המקל שלה... אוף!! הזמן קצר, והמלאכה מרובה, צריך להזדרז. ובהתחשב בבגדים שלבש הנסיך כשבא לפוגשה, החליטה לוותר על שמלת הנשף שנחה לה בארון. היא תסתפק בג'נס. גם לה מותר, לא?
כשהיא מתלבטת בין הג'ינס הכחול לשחור, היא מחשבת מהר אם כל הבלאגן עם הטבעת מתאים לה. יפה תואר הנסיך הזה, חכם, וגם התאמץ כל הדרך לבוא אליה בגשם השוטף. מה יש לה להפסיד? כמעט כל החברות שלה כבר נשואות וחובקות ילד אחד או שניים. והיא כבר בגיל שאין הרבה קופצים.
"אז, מי היפה בממלכה?" היא שואלת שוב באנחה עייפה. "כמובן שאת," מעקם הראי את פיו. "אבל לא עם הג'ינס, לא יאה לנסיכה." אמר את דעתו.
אז מה לא עושים כדי להיות יפה, היא זורקת את הג'ינס לטובה שמלת הנשף. אבל, כמו שהיא כבר יודעת, כותב האגדה התחיל וממשיך להתעלל. ולשם שינוי גם בה. בתבוסתנות מסויימת היא מסתכלת על עצמה ברחמנות, ואומרת, "וואוו, כמה השמנתי! שום דבר לא עולה עלי!" ומנסה את כוחה ברכיסת הרוכסן העיקש. הראי הזקן מחייך לו בסתר ליבו. אבל לא, זה לא מה שישבור את נפשה מחליטה הנסיכה באומץ לב גלוי, תופסת בטחון עצמי (קצת מופרז) וממלמלת, "איזה בדים מזופתים, אחרי כביסה אחת הכל מתכווץ!" וזה בהחלט תירוץ טוב לחזור לג'ינס. ליתר ביטחון היא משרבבת את לשונה לראי הזקן, ומשכנעת את עצמה שהוא זקן מדי מכדי לראות היטב.
גם כן אגדה, אי אפשר היה פשוט להתקדם בזמן?
כבר אחרי הצהרים היתה מוכנה, יחד באריזה כוללת, ג'ינס, חולצה מלכותית ותפוחה, ומגפיים שקנתה במכירת חיסול מאגדה אחרת. השעון תקתק בדיוק מפתיע, והיא מתהלכת לה בחדר הגדול, מחכה לבואו של הנסיך. רק שלא ירד פתאום גשם ואז יתעכב הנסיך שלה, חושבת לפתע בדאגה שיתכן שכותב האגדה מתכנן להם עוד תעלול שכזה, מציצה החוצה, וניצבת עדה לירידת החשיכה המהירה. עוד מצליחה לעבור במוחה מחשבה קצרה על הזזת השעון קדימה, ולמרות שהיא לא בטוחה, היא מתפללת שזה נכנס כבר לעידן המלכותי המודרני. והנה...
דלת הארמון נפתחת בכבדות, והנסיך נכנס בסערה... היא קצת מאוכזבת מהמראה המרושל, אבל מתנחמת בעובדה שהערב יהיה להם ערב מיוחד, ואם היא כבר השקיעה בעבורו, אז אין ספק שגם הנסיך שלה ישקיע... "נסיכה, את נראית נפלא." עיניו נוצצות, והיא מתאפקת לא להפסיד את הרגע בשרבוב לשון חדש לכיוון הראי המשבית שמחות. כל הבוקר התעכב, והיא לא שואלת היכן הוא היה, בטח חיפש עבורה את הטבעת המושלמת. לוחשת, "תודה." ונלהבת היא עוקבת אחרי התרוצצותו בחדר.
הנסיך מוציא את הפמוטים המוכספים, והיא מנסה להיזכר אם היו כאלה בממלכה. מושכת בכתפיה עוקבת אחרי מעשיו ושמחה מתגנבת לליבה, הנסיך שלה משקיע. למה חשבה שלא? הנה, זאת עובדה, אין טוב יותר ממראה עיניים, הוא מוציא זוג נרות ארוכים ואדומים נועזים, גדולים כמו שלא ראתה מזמן. והנה, הוא מניח כל אחד בפמוט נפרד. הללויה, נפלה על הנסיך רומנטיות נפלאה... ערב שלם הוא שלה, ערב שלם של רומנטיקה צרופה. "רוצה קפה?" היא שואלת בנועם. "כן יקירתי." עונה הנסיך בשמחה. הוא מקרב אותם לחלון, ואז מתחרט, ומחזיר אותם לשולחן. בוחן כל אחד מקרוב, ואז מתרחק ובוחן שוב. מעשיו קצת מוזרים לה, אבל מה זה משנה. למה להתעסק בקטנות? למה להתייחס לדברים שוליים? ובינתיים הערב יורד, וחושך משתלט על הממלכה. הנה מתקרב לו הרגע המופלא. מנסה לדמיין את הטבעת שלה....זהב? אופל? טופז? או סתם יהלום... הנסיך שלה מסדר כריות ליד האח, ובודק אם יש מספיק פחם להבערה... וכולה נרגשת למראה ההכנות של נסיכה האבירי.
והנה הוא מדליק את הנרות.... והנה ריחם השעוותי מתפזר בחדר.... והנה....
פלאאפ..... הפסקת חשמל. חושך משתרר בחוץ, וגם בחדר, ואורם של הנרות מופצים בחדר ברכות. 'את רואה יקירתי?' פולט הנסיך. 'את רואה למה הדלקתי נרות?' והנסיכה זועמת, אחרי ששלוש שעות היא חיזרה אחריו, ועוד הכינה לו קפה במו ידיה, וככה בקלות הוא הורג במו פיו את הרומנטיקה של ערב שלם? נבוך הוא מביט בה, וחושב, אני אחראי לאיך שהיא מתרגמת את המעשים שלי? 'תודי שזה לא רעיון רע, ' הוא מנסה להציל את המצב, 'זה לא רעיון רע לשבת כל הערב עם נר דולק, וכשהחשמל נפסק לא לרוץ בבית כמו עיוור ולחפש גפרור.'
ולא, למה שכותב האגדה יחשוב על תאורת חירום? או שבכלל עוד לא המציאו אותה? וככה נמוג לו החלום על הטבעת...או שאולי יש לה עוד סיכויי..... היא שמעה פעם שהגברים פחדנים מדיי מכדי להתחייב, והם רק צריכים זמן להתרגל לרעיון...
