הוא היה על הכוונת שלי, למרות שזז במהירות רבה מצד לצד הכוונת נשארה דבוקה לו על המצח. חיכיתי למשמע הוראת הירי אך היא לא הגיעה. במשך שעתיים שכבתי על גג נוטף זה, שרירי קורסים תחת העומס ובעיקר תחת הלחץ, ועיני קמוצות בחוזקה, רק לא לאבד אותו. לבסוף הוחלט לשחרר אותו, "אל תירה", הם צעקו לי בקשר, "אנחנו רוצים לתפוס דג שמן יותר". בכלל מלחמות הופכות יותר ויותר למסעות דיג בים התיכון, תופסים דג רגיל, הוא כבר נתפס בחכה, הוא שלנו, אך מישהו מחליט לשחרר אותו כדי לתפוס דג שמן יותר, ואז דג שמן אף יותר ואז אבו נפחה. החוכמה היא לדעת מתי להפסיק את משחק הבובות הזה משום שבסופו של דבר יגיע איזה כריש מפלצתי שינגוס באונייה ויוריד את גורלנו למצולת הים.
אז חיכיתי לדג השמן.
הדג לא איחר להגיע, והוא היה שמן מאוד. היו לו פלאפלים על הכתף, ואותנו בבית הספר לימדו שלהרוג פלאפל זה כבוד מלכים, אתה אפילו מקבל בתולה נוספת על כך.
הם רצו אחד אחרי השני, החייל והקצין, ממש כמו ברווזים במטווח. "מה קרה לצבא הציוני?" חשבתי לעצמי בקול. פעם כול העולם הערבי פחד מהם, מהחוכמה שלהם, מניהול הקרב שלהם, מאומץ ליבם, עכשיו לא נותר להם דבר פרט לאומץ הלב. ממש התחלפנו, פעם היינו אנו אלו שרצים בין כוונות, עדר ללא רועה, ממש גיבורים גדולים, הורידו אותנו אחד אחד. אז נכון שהיו סיפורי גבורה מפוארים על כול אותם שהיידים שנפלו בקרב, על חירוף נפשם, על אומץ ליבם, ועל מורשתם, אך לא עדיף לספר סיפורי גבורה על בעצמך ועל על קברך. ועכשיו הציונים הם אלו שרצים לכול עבר, מבלי לדעת לאן? למי? למה? פשוט כך כי אמרו להם, ממש כפי שאנו היינו עושים פעם. באמת שהתאכזבתי מכך, אותנו לימדו כי יש להישמר מהם, "הציונים הם ערמומיים, נחשים, מסוכנים, הם יורדו אתכם כשתהיה להם הזדמנות, אסור להניד עפעף!", כך לימדו אותנו לקראת היציאה לקרב, אך מולי עמדו שני מסכנים המבקשים את המוות. ממש כך, בלי תגבור, בלי הגנה, מודעים לכך שהאזור שורץ בחיזבאלה, מודעים לסכנה סביב. אפשר להיות גיבור, אפילו עדיף להיות גיבור, אך לא על חשבון ההיגיון.
הקצין נפל ראשון הוא הספיק לצעוק לחייל "על הרצפה", ממש מאית השנייה לפני שהתעופף כמה מטרים אחורה. החייל לא זז ממקומו, הוא פשוט הביט על מפקדו בהלם. "מה קרה לציונים האלו?", חשבתי בזעם. תחזיר אש לכיוון הירי, תתכופף, תברח, תעשה משהו לעזאזל. נתתי לחייל כמה שניות להתעשת אך במקום לברוח הוא רץ לטפל במקדו. "עוד גיבור", אמרתי בעודי יורה בו, גופו צנח על הרצפה ממש לצד גופתו של מפקדו, ביצעתי את משימתי בהצלחה, אך הרגשתי צביטה קטנה בלב.
חזרנו לכפר כגיבורים, חגגנו כול הלילה את הניצחון הקטן שלנו, הכפריים הרימו אותי על כתפיהם, חיבקו אותי, נישקו אותי, העריצו אותי, אך בכול הערב, בכול חגיגות הניצחון לא יכולתי להפסיק לחשוב, "מה קרה לציונים?".
